הפוסט הזה נכתב במקורו על ידי ארנון לטובת פספורטניוז שהיו הספונסורים שלנו במסע. הכתבה שלהם בקישור הזה. אלא שכדי להיות יותר מפורטים ומדוייקים, מופיע כאן יומן מסע מפורט יותר, עם תוספות שלי, ועדיין – אלו רק מילים…
ארנון מספר
אם הייתם שואלים אותי לפני היום בו אושרתי לסולו על מטוס ה"סוואנה", מה היא חוויית הטיסה החזקה ביותר? הרי שבוודאות הייתי עונה: F-16. אותו שותף שליווה אותי למעלה מ-20 שנה במתארי טיסה שאין כמותם. אבל, אם הייתם איתי ב-"אווה פילד" בדרום אפריקה, לאחר אותה טיסת מבחן, הרי שלא הייתם יכולים להתעלם מאותה הילת אושר שאפפה אותי ושליוותה אותי כל יום בשבוע שאחרי. אין ספק שעוצמות הפראות של אפריקה, ניצחו בגדול את אנרגיות הטכנולוגיה.
הקסם של צמד המילים הבלתי אפשרי של "בוש" ו"פליינג", רק התחיל להתגלות לי.
הכל התחיל כששמענו על הרפתקאות דומות באלסקה ואלון פרג, שותפי לספארי האווירי באפריקה וקולגה מאל על, היה נחוש לצאת לדרום אפריקה לאחר כ-40 שנות טיסה ולקראת יום הולדת 60. בעצם, רק כשחזרנו מהמסע המדהים, הצלחנו לעכל עד כמה היה זה מסע מרתק במספר מימדים וחוויה מיוחדת ועוצמתית מאוד של השתלבות בפראות האפריקאית. כנראה, שרק אפריקה יכולה להציע תפאורה של טקסי התבגרות לטייסים מנוסים כפי שעורכים בשבט המסאי.
כשאלון ואני נחתנו ביוהנסבורג, הדבר הראשון שהזכיר לי את מסעות הספארי שערכתי כאן בעבר, היה הריח של הטבע שכה אופייני לאפריקה. לאחר המתנה קצרה, המשכנו בטיסת פנים של כשעה ונחתנו בפייטרמריצברג, שם פגשנו את קרייג שידריך ויוביל אותנו בשבוע הקרוב. קרייג הסיע אותנו לבית הארחה בעיירה הוויק, ובדרך אמר שהכל מוכן. הוא שמע שהלווייתנים עלו צפונה בעקבות הסרדינים ושצפוי לנו מזג אויר מושלם לשבוע המסע.
קרייג הוא מדריך ובוחן רשמי של אולטרא-לייט והבעלים של חברת Flying Frontiers ושל שלושה מטוסי אולטרא-לייט החונים בהנגר ב"אווה פילד". מטוס ה"סוואנה" קצת מזכיר צסנה – מושב ליד מושב ובעל גלגל אף; והסוואג' דומה לפייפר – מושב אחד אחרי השני ועם גלגל זנב. למחרת עברנו הסבה ל"בוש פיילוט". זו תרבות טיסה שהתפתחה באלסקה כדרך הגעה יחידה למקומות נידחים שבדרך כלל נותקו מדרכי גישה רגילות כתוצאה ממזג אויר קשה. שילוב של טיסה והתנהלות של רכבי שטח שמחייבת יכולות נחיתה והמראה בתנאים קשים ולא מתוכננים ו… הישרדות. לרוב, המטוסים נבנו ושודרגו על ידי הטייסים ונוצר קשר הדוק בין האדם והמכונה שכלל אפילו תיקונים מאולתרים בשטח.
קרייג הוא תופעה מיוחדת: הוא מוביל אישית את כל הטיולים, כדי לוודא שכל הפרטים נעשים על פי רצונו. בהתאם צריך לתאם את הטיול זמן רב מראש, כדי להבטיח שהוא יהיה פנוי גם לתהליך ההכשרה שלנו וגם לטיול.
"טסים בגובה נמוך ונזהרים מחוטי חשמל"
כדי לקבל רישיון דרום אפריקאי, יש לעבור מבחן עיוני, טיסות הדרכה בהתאם לרמה ומבחן מעשי שכולל את פרופיל הטיסה האופייני. הרישיון נקרא LSA – Light Sport Aircraft.לאחר שעברנו את המבחן העיוני, יצאנו להנגר ושם פגשנו את ג'יימס שאחראי על בניית המטוסים ואחזקתם. המטוסים נקראים אולרטא-לייט משום ששוקלים עד 600 ק"ג. לרוב שני מושבים ויכולת נשיאת מטען נוסף של 15 ק"ג. צורכים דלק 95 אוקטן שמאפשר טיסה רצופה של כ-4 שעות. לרוב, מתקינים להם צמיגי בלון שמאפשרים נחיתה כמעט בכל מקום. בדרך כלל המטוסים נרכשים כקיט ונבנים על ידי הרוכשים. ג'יימס בעל ידי הזהב, מקפיד מאוד על ניקיון המוסכים והמטוסים נראים כחדשים.
סיכום תהליך ההכשרה – בסרטון:
למחרת טסנו טיסת הכרות קצרה ולאחריה טיסת הדרכה ומבחן, שבסיומה נחתנו על כ-50 מטר דשא ואז התחלנו להבין מה זה ספארי אווירי. כאן חווינו קשר חדש של אדם-מכונה – לראשונה טיסה חופשית ומשוחררת לאחר כ-40 שנות טיסה משימתית מתוכננת. אין משימה, אין צורך בהגשת מרשה מקדים, אין נתיבים מוגדרים, יש ערוץ קשר כללי לכל האזור. טסים בגובה נמוך ונזהרים מחוטי חשמל.
נוחתים במנחתים מאולתרים ובדרך כלל מבצעים יעף הכרות עם תנאי השטח כדי לתכנן את הנחיתה.
ספארי אווירי זה בעצם סיור בטבע בדומה לנעשה מרכב שטח אלא שמבוצע ממטוסים קלים. הטיסה מאפשרת הגעה למקומות שרכבי השטח אינם מגיעים וכיסוי מרחבים גדולים מאוד בזמן קצר. החלק המקסים בחוויה שלא חשנו סיכון. מבחינה טכנית אלו מטוסים מאוד פשוטים ואמינים. יכולת ההמראה והנחיתה שלהם במהירויות מאוד נמוכות ובתנאי שטח קשים מצמצמת מאוד את הסיכון במקרה של אבדן מנוע. וכדי להרגיע את כל יקירנו, הרי שלא טסים מעל השמורות היכן שנמצאים הטורפים הקטלניים.
המטוסים דו-מושביים וניתן לקחת נוסע. ואכן, למחרת הצטרפו אלינו שני חברים שגם עבורם, כנוסעים, החוויה הייתה מאוד מיוחדת. הם גם היו פנויים לצילומים. בשבת בבוקר סיימנו את ההכנות האחרונות שכללו מטען של עד 7 ק"ג לאיש, בדיקות שמן ודלק ויצאנו דרום-מזרחה ל-Mkambathi Nature Reserve.
בכל יום נחתנו 3-4 נחיתות בשטח להפסקות קפה קצרות. בנחיתה הראשונה הסתבר שאבד מכסה הדלק של אחד המיכלים של קרייג. עצרנו טנדר מקומי שעבר במקרה והחקלאים חזרו לאחר כשעה עם ג'ריקנים של דלק ופקק חלופי והמשכנו במסע. ככה זה בבוש. בנחיתה השנייה, נחתנו בשדה עם עשב גבוה ושביבי העשב שעפו מהפרופלור הזכירו מכסחת דשא. בערב, נחתנו על הר שולחן ונסענו ללודג' האקולוגי המקסים Ntafufu Eco Lodge.
לודג' אקולוגי, ללא חשמל, המים נאספים מהגשמים ובהם משתמשים, הסקה וחימום מים עם עץ. חוויה שונה ממה שאנחנו רגילים, וגם פגישה עם שני בעלי המקום, מקומי וגרמניה שהתאהבו וקבעו את ביתם כאן, והם הצוות היחיד שמתפעל את המקום.
סיכום היום הראשון לטיול – בסרטון
.בבוקר, ביציאה מהלודג' לכיוון המטוסים, עברנו דרך הכפר הסמוך וחלפנו ליד נשים ולידים שנשאו על הראש מיכלי מים מהנחל הסמוך ותהינו מדוע להם אין חשמל ומים זורמים שיכלו להיות מופעלים מפנלים סולריים. עצרנו למלא את הג'ריקנים בתחנת הדלק בעיירה הסמוכה וראינו שהדלות וההתמכרות לאלכוהול המובילים לביזה כחלק מהחיים, מחייבת אותם להתקין סורגי הגנה בתוך חנויות למכירת אלכוהול.
ובעוד אנחנו משתעשעים עם להקות מאות הדולפינים שתפסו גלים לאורך החוף, הסתבר שפועלת מולנו רוח אף חזקה שמעכבת את ההתקדמות דרומה ושהדלק לא יספיק לנו להגעה לאתר של לינת הלילה. פנינו מערבה, לתוך היבשת והנמכנו ל-Kei River Mouth. קרייג התקשר לחוות בקר גדולה שהכיר והם נערכו להגעתנו לתדלוק. נחתנו בפיינל תלול במנחת קצר שבין הרים גבוהים בצמוד לחווה. זוג החוואים החייכניים בחוות Ferndale, דאגו לכך שכבר חיכה לנו בטנדר טויוטה מצויד בג'ריקנים. במהלך התדלוק, הם סיפרו לנו שהם דור שביעי במקום, אבל כל ילדיהם עזבו והם חוששים מהלאמת רכוש הלבנים. נפרדנו מהם בתחושה קשה ולאחר המראה התחוור לנו עד כמה החווה מבודדת בלב האין-כלום שסובב אותה.
היום התארך והגענו אחרי השקיעה. אנטוני וצוות המלון חיכו לנו בצידי המנחת בטויוטות, עם אורות דולקים לסמן לנו את המנחת, שנקצר כמה שעות לפני כן במיוחד עבורנו.
רויאל הוטל בבתולי הוא מלון מיוחד. אנתוני אסף במלון עשרות אלפי ספרים ותקליטים והם מוצגים על הקירות. אנתוני עצמו הוא אדם מעניין מאד שמיטיב לספר על תולדות המקום, בו היה לטענתו מחנה הריכוז הראשון בעולם, בזמן מלחמת הבורים השניה. בכלל, ההיסטוריה הבעייתית, לעיתים עקובת הדמים, עדיין צצה מכל מפגש ובכל מקום. מרתק.
סיכום היום השני – בסרטון:
למחרת, התעוררנו לבוקר קפוא בבת'ולי ויצאנו לטוס. המראנו במבנה ראש חץ בגובה נמוך לכיוון סכר חריפ.
סכר חריפ (GARIEP) הוא הגדול בדרום אפריקה. הם קוראים 'סכר' לכל האגם שנוצר בגלל בניית ה"חומה". אורכו כ 90 קילומטרים. טסנו לאורכו שעה ארוכה והמחזה היה מרהיב. בצידי הסכר ראינו עדרים רבים של אנטילופות (כאן יש לכל תת זן שלהם שם אחר) ועוד חיות רבות.
הסכר הסתיים ב"חומה" והמשכנו לתוך אחד הקניונים המרהיבים של דרום אפריקה. נפרסנו לשורה עורפית ובמשך שעה ארוכה ליחכנו את השיחים שגדלו בצמוד לגדת הנחל. הקירות הפראיים הענקיים והעוצמתיים שסבבו אותנו, רק הגבירו את התחושה של קלות הריחוף ואת ההרגשה המדהימה של שחרור כציפור נטולת חשיבות עצמית וכוחניות. בדרך הטרדנו את מנוחת האנפות ליד האגמים הכחולים שליד הסכרים.
במהלך היום נחשפנו בהפתעה למימד המיוחד של קשר אדם תרבות – הבנת ההתנגשות התרבותית של שחור ולבן. נחתנו כהרגלנו להפסקת קפה קצרה אבל מיד לאחר הדממת המנועים ראינו מאות דמויות קטנות שרצו לעברנו מהכפר הסמוך. תוך כמה דקות הוקפנו מאות ילדים שהתבוננו בנו בפליאה כמביטים בחייזרים שהגיעו מכוכב אחר. כאן פגשנו לראשונה במרחק נגיעה, את התרבות השחורה הנקראת כאן ה"לא לבנה" – כפריים שעדיין לא מפותחים שחיים ללא מים זורמים וחשמל.
ושוב, ממריאים ולאורך המרחבים שבדרך ל-Orange River, חוות בקר ענקיות שבבעלות לבנים הממוקמות בטווחים עצומים אחת מהשנייה, ובין כל אלה, לפתע, גילינו את חוות הצייד המתפרנסות ממסעי צייד מבוקרים והסתבר שזה ענף תיירות מאד מצליח. קריג היה בעבר מדריך של קבוצות ציידים. הוא סיפר שהצייד מתבצע בהליכה, הראש של החיה שניצודה נשאר אצל הצייד כמזכרת אולם, בשר הצייד חוזר לחווה ונמכר לאכילה באטליזים המקומיים. במבט ראשון זה נשמע אכזרי אך מבחינת המקומיים זה הפתרון הנכון לבעיית ההתרבות המהירה של אוכלי העשב כתוצאה מצייד הטורפים שאיימו על הבקר והכבשים והקשיים הכלכליים של בעלי החוות.
לעת ערב נחתנו בקרדוק, שם נשהה שני לילות במלון עתיק ומיוחד – Victoria Manor
סיכום היום השלישי
בקרדוק יצאנו לספארי קרקעי בשמורת הר הזברות הסמוך. בצהריים יצאנו עם עמוס לביקור בשכונת מגוריו MICHAUSDAL. עמוס ה"לא לבן", משמש כמלצר הראשי של המלון מזה כ-20 שנה. שאלנו את הג'יפ של בעלי המלון ואני (ארנון) נהגתי לפי הנחייתו.
הסיור התחיל בתצפית כללית על הפרבר ועמוס הסביר ברהיטות את ההיסטוריה של האפרטהייד ומגבלות הדיור שהיו אז. משם נסענו לבית הקברות שהזכיר בית קברות בדואי. לפי עמוס, למרות היותם נוצרים, מרבית ה"לא לבנים" משמרים את המסורת השבטית העתיקה.
הדבר המשמעותי ביותר הוא הכבוד למתים ולשושלת. הם יכולים להשקיע בטקסי הקבורה שכר של שנתיים. בני 18 נשלחים לבוש לטקסי מילה למשך חודש. מי שלא הולך, מנודה על ידי חבריו.
הבנות נמכרות לגברים ולכן לא משתלם להשקיע בחינוכן משום שאין לדעת מה יהיה שוויין בעתיד. כשעצרנו ליד החושה שלו, נדהמנו לראות שהמקום נראה כמו מחנה פליטים משנות ה-50, עם בתים של חדר וחצי ועזובה והזנחה בכל מקום.
בלוני הגז הותקנו בתוך המטבחון מחשש לגניבה. הוא רוכש כל שבוע תלושי חשמל במכולת המקומית ובהתאם מוקצה לו חשמל דרך מונה. כך חי המלצר הראשי של מלון מפואר. משם נסענו לאנדרטה לזכר גיבורי המאבק שנרצחו על ידי שוטרים לבנים. מקום מודרני ומטופח המוקף גדר חשמלית כנגד ביזה.
סיימנו יום ללא טיסות, ואפילו שקרייג הבלתי נלאה הציע לנו טיסת בין ערביים הסכמנו כולנו שנסיים את הערב בארוחה טובה, בביתם של מנהלי המלון. השיחה הזו השלימה את הפסיפס האנושי שפגשנו כאן. לבנים, ותיקים, חיים בעמקי המדינה.
סיכום היום:
יוצאים לדרך, 27 ביוני
המראנו מקרדוק בבוקר ולאחר הפסקת קפה התחלנו להנמיך בחזרה לכיוון החוף. בדרך ראינו לראשונה ג'יראפות.
בניגוד לספארי רכוב, בטנזניה למשל, בו התצפית על החיות היא המוקד, כאן החוויה היא כל כך רב חושית, שאמנם שמחנו לראות ג'ירפה, אבל ה היה יותר "לסמן וי" מאשר תצפית.
שוב טסנו בתוך קניון עצום מימדים. הרוחות בתוך ואדי כזה עלולות להיות מסוכנות ונדרש ריכוז כדי לבחון את הנתיב שלנו, לתכנן באיזה צד של הואדי טסים (תודה לקרייג על התדריכים המפורטים בקורס) ובעיקר, להיות מוכנים לכל תקלה, שלא קרתה.
הגענו לים, ופנינו לכיוון Wavecrest. קרייג הכין לנו הפתעה, נחיתה על החוף. בכל 40 שנותינו בטיסה לא נחתנו על חוף הים. בטיול הזה בעוד הרפתקאות שלנו כבר נחתנו על דרכים מוזרות, אבל זו הייתה התנסות ראשונה בסוג כזה של נחיתה. מתחילים מנגיעה קלה והרגשת הקשיות של הקרקע ואחר כך נוחתים. מקסים!!!
אחרי שהות קצרה על הקרקע, המראנו לטיסה הכי קצרה – פחות מקילומטר – ונוחתים ליד המלון, בו עצרנו בדרך הלוך.
כך נראה היום…
28 ביוני, היום האחרון
התעוררנו במלון Wavecrest על שפת הים. תחושת התרגשות של יום אחרון, מהולה בעצב… זה תיכף נגמר.
הזריחה המקסימה היא פיצוי מה על ההשכמה המוקדמת. היום הזה מ-א-ד ארוך, ויסתיים בטיסה הביתה, ועד אז … המון לראות. קרייג ה"יקה" לא משאיר מקום לטעויות ורוצה להגיע מוקדם.
ממריאים ופונים לטיסה מעל קו החוף. בדרך חזרה צפונה, הלווייתנים הענקים זינקו הפעם מהמים תוך שהם מנפנפים לנו לשלום עם הזנב העצום. מחזה מרגש. גם להקות של אלפי הדולפינים המשתעשעים בגלי החוף והסרדינים, כמו נפרדו מאתנו לשלום.
ליטוף הטבע במקומות ייחודיים שאפיין את כל ימי הטיסות, העצים את הקשר המיוחד של אדם-טבע. דרום-אפריקה מספקת מגוון גדול של נופים שונים וטבע עשיר ועוצמתי. ליחכנו מלמעלה, מגובה נמוך מאוד ומהקרקע, קניונים, מפלים, גלים, שדות ושפע של בעלי חיים. עדרי ענק של צבאים וזברות פרוסים במרחבים ענקיים לצד משפחות של ג'ירפות וראמים ואפילו תנים ושועלים שהביטו בפליאה במכונות המעופפות.
עוד נחיתה על החוף, השלמנו גם צפיה ב"קנגורו" (ולמי שלא מבין מה עושה חיה אוסטרלית באפריקה, מוזמן לראות בסרט) מעבר מעל הלודג' האקולוגי שבו בילינו את הלילה הראשון, עצירה נוספת בליבו של איזור מטעי תה לשתיית… קפה – ומתחילים לטפס חזרה "הביתה".
הגובה עולה בהדרגה, ואת מקומם של נופי החוף תופסים ההרים, המון שריפות מבוקרות במקומות רבים, אולי יש להם איזה ל"ג בעומר היום?
הטמפרטורה יורדת ואנו מתקרבים ל'אווה". כמתודרך מראש אנו עושים מעבר במבנה מעל ג'יימס והחבורה המופלאה שמרכיבה ומתחזקת את המטוסים – נחיתה אחרונה.
כך זה נראה בסרטון האחרון
זהו…
חזרנו עמוסי חוויות ועם תחושת "טעם של עוד". ראיונות באמצעי תקשורת שונים רק גורמים לנו לרצות לחזור לשם.
ונחזור.
כתב ארנון קרמר, וצילמו אלון פרג וארנון קרמר
