את הטיול הזה התחלנו לתכנן בטיול הקודם, ביוני 2018. אז יצאנו למסע של שישה ימים בדרום אפריקה במטוסים הזעירים, ועד שהספקנו להיכנס לאווירה ולקצב, הטיול נגמר.

קרייג לאנג, המדריך ובעל בית הספר בו עשינו את הטיול, חלק איתנו את רצונו להוציא טיול ארוך יותר שיגיע עד לנמיביה ובחזרה.

נאלצנו להוציא מפה כדי להבין את התכנית, אבל אורך הטיול המתוכנן, כשבועיים וחצי, לא התאים.

אין מה לעשות, טען קרייג, רק ההגעה והחזרה הם כחמישה ימים.

הפתרון היה ברור: שתי קבוצות, אחת תטוס הלוך והשנייה חזור על אותה הדרך. אחד עשר ימי טיול, כולל שני ימי התרגעות במהלך הטיול.

הקבוצות התגבשו במהירות הבזק, וכמה שאיחרו מעט להגיב, נשארו בחוץ. ככה זה כשיש ארבעה מטוסים בלבד. שבעה משתתפים בכל קבוצה. השתמשנו בדף אינטרנט שהתעדכן כל הזמן כדי ליישר קו עם כל הדרישות.

שניים מהטייסים שתוכננו להתחיל את הטיול בנמיביה, לא החזיקו ברישיון דרום אפריקאי להטסת אולטרא לייט, ובזמנם הם טסו לשם לעשות את הרישיון עוד לפני תחילת הטיול, וחזרו לנמיביה בזמן להתחלת המסע.

אז אחרי שכולם עשו את הקורס Bush Pilot (ראו בסרטון שבקישור מה זה) – היינו מוכנים!

היום הגדול הגיע ונאספנו, שבעת מטיילי קבוצה 1 בעיר הילטון שבדרום אפריקה, בוילה שמשמשת לאירוח, מחר יוצאים לדרך וההתרגשות גדולה.

ארוחת ערב על האש בביתם של קרייג וסאם אשתו, הייתה התחלה מצויינת להרפתקה.

6/6 – היום הראשון

תחזית מזג האוויר לבוקר כללה עננות נמוכה, עם צפי להתפזרות בשעות הבוקר המאוחרות. מזג האוויר הוא המשתנה המשפיע ביותר על מימוש התכנית, וגם זה שהכי פחות ניתן לשליטה. סיכמנו להתחיל מוקדם כדי להשאיר לעצמנו הכי הרבה מרווח לתיקוני טעויות.

נפגשנו בשדה עם שחר, העמסנו את המטוסים, בדיקות לפני טיסה ותדריך אחרון של קרייג.

אחרי ריענון קצר עבורי, שכן לא טסתי על מטוס כזה כשנה, יצאנו לדרך, לא לפני שהצטלמנו.

במטוס המוביל ה'קאב' הצהוב, קרייג, ובמושב האחורי דניאלה, האישה היחידה במסע.

במטוס השני, הסוואנה הירוק, ירון ומודי, שניהם טייסי אלעל, ירון כבר פרש מטיסה פעילה.

במטוס השלישי, הסוואנה הלבן, אודי מאלעל וידידו רב החובל עודד

ובמטוס הרביעי, ה׳בובר׳ האדום נהגתי אני, ובמושב האחורי טובי, חבר מזה שנים רבות ונווט פאנטום לשעבר.

כותב אודי גזית:

יצאנו לדרך בכיוון צפון מערב. העננות החלה להתפזר והייתה מעלינו, בשכבה דקה יחסית שהבטיחה התפוגגות עם עליית השמש.

מתרגלים מחדש למטוס, הרעש, ההגאים, הגובה הנמוך, החיפוש המתמיד אחר משטח מתאים לנחיתה אם יהיה צורך בכך, סקירת המכשירים, הדלק… בוש פליינג.

הבטחות לחוד ומעשים לחוד והעננים עדיין מעלינו, ועם התרוממות הקרקע העננים והקרקע קרבים זה לזה. קרייג מודיע בקשר על פנייה לאחור לכיוון בו ראינו קודם חורים גדולים בעננים, שדרכם אפשר לטפס מעל העננים.

אודי: 

כמעט בלי משים התפצלנו לשני זוגות, כמו שעשינו בצבא והתחברנו שוב מעל העננים. מלמעלה אפשר היה לראות שהעננים מסתיימים בעוד מספר קילומטרים, ואכן משם ועד סוף היום לא ראינו יותר עננים (בעצם עד סוף המסע…).

אחרי כשעה נחתנו לחילוץ אברים ונגיסה קטנה. מזג האוויר נפלא, רוח קלה, טמפרטורה נהדרת ואין זכר לקור המקפיא מהטיול הקודם.

ממריאים לקטע הבא, לכיוון בית לחם, מסתבר שיש כזו עיר בהרבה מדינות.

פני הקרקע עולים ומנועי המטוסים מתמודדים עם האוויר הדליל של שיפולי ההרים הגבוהים של לסוטו, הממלכה שאותה אנחנו מקיפים מצפון.

נחיתה לתדלוק בשדה בעיר בית לחם. אנחנו בוחרים לנחות על שדה העפר אשר ליד מסלול האספלט, וכמו שנראה בהמשך זה בהחלט נוח ומתאים יותר.

שיחה עם המקומיים מבהירה לנו שמחר תתקיים שם תחרות טיסה שנתית… בהמשך היום צפויים להגיע לשדה מטוסים נוספים, ואנו קצת מצטערים שלא נוכל לצפות בתחרות, שלא לדבר על להשתתף בה.

המראה כבדה, עמוסים בדלק, ובצירוף עם גובה השדה והטמפרטורה הגבוהה יחסית, כל אלו מחייבים ריכוז בהמראה וגם בקטע הטיפוס של אחרי ההמראה, המטוס עדיין לא "נושם".

הרוחות מתגברות וקרייג מחליט לדלג על נחיתה במקום אתגרי וגם לחתוך קצת את הנתיב, שהתארך עקב הרוח שנושבת מולנו.

הטיסה בקרבת ההרים יפהפיה, שדות מעובדים, הרבה אנטילופות (שקרייג קורא להן כל פעם בשם אחר) ואנחנו נהנים מהדרך ומטיסה במבנה, לעיתים קרוב ולעיתים פתוח יותר.

עוד נחיתה להתמתחות, וקרייג מתווה כאן את החוק שכמעט לא יופר במשך כל הטיול – כל שעה עוצרים.

כותב אודי גזית:

קרוב לשקיעה מתקרבים לעיירה בטולי, בה ביקרנו גם בשנה שעברה.

למרות שקרייג ממהר להגיע לנחיתה לפני החושך הוא מאריך מעט את הנתיב ואנחנו טועמים מעט מנופו המקסים של האורנג' ריבר, שלאורכו נטוס מחר בקטע שמתחת לסכר.

השמש מאד נמוכה ומקשה על שמירת קשר עין, וקרייג מעביר הנחיות לנחיתה: מיד לפני המסלול עובר כבל חשמלי, וצריך לעבור מעליו ומיד לצלול אל המסלול וגם להזהר מעץ שנמצא בתחילת המסלול. וכל ה"מסלול" הזה אורכו 280 מטר בערך שמסתיימים גדר…

תרגיל לא פשוט אבל מחוייב המציאות, שבשל המסלול הקצר (שבעצם היה בעבר מגרש גולף) מחייב ריכוז. אחד מהחבורה ״הולך סביב״ כי הגישה לא מספיק מדוייקת, מעשה נבון של טייס ותיק: לא מתקנים תוך כדי נחיתה, פשוט באים שוב, מסודר יותר.

אודי כותב:

כולנו על הקרקע, כמעט שש שעות טיסה במצטבר, באשמת הרוח שהאריכה את הטיסה.

מגרש הגולף הזה ידע ימים יפים יותר. בעצם כמו כל העיירה הזו, בטולי. המנחת הוא פשוט שטח שנוקה ככל הניתן מקוצים ואבנים. הקוצים נשארו לנו בנעליים חודשים רבים אחרי שחזרנו הביתה…

מתארגנים בזריזות ונוסעים למלון הקרוב, שהוא סיפור בפני עצמו.

שוחחתי מעט עם האיש שנהג אותי ברכבו אל המלון. הוא היה מנהל סניף הבנק בעיר ומזה כמה שנים הוא גימלאי. זהו. הוא פשוט גר במקום הזה. העיר הקרובה היא במרחק 90 קילומטר מבטולי.

מדברים על הטבעת העיר במים, כדי להרחיב את האגם הענק שנוצר בשל סכר חריפ. עיר ללא עתיד, אי שם באפריקה. גם ההווה שלה לא ממש ברור. בעבר היו כאן אירועי דמים בזמן מלחמת הבורים.

המלון בו התאכסנו Royal Hotel בבטולי שייך לאנתוני, תושב המקום שברשותו אוסף של כ 120 אלף ספרים וכמה עשרות אלפי תקליטים. את רוב קירות המלון הוא כיסה בחלק מכל העושר הזה. אנתוני הוא גם אנציקלופדיה מהלכת לתולדות המקום, וסיפוריו מעשירים מאד.

בקבוק הוויסקי הסקוטי שהבאנו איתנו מתחיל להכנס לשימוש. עודד מגדיר כלל: עולים באחוז האלכוהול בזמן הארוחה – מתחילים בבירה, ממשיכים ביין והוויסקי בסוף לא מתווכחים עם רב חובל ותיק….

במהלך הארוחה כבים האורות. הפסקת חשמל כללית בעיר, באיזור, מי יודע איפה עוד…? לא ברור מתי החשמל יחזור, החימום עובד על חשמל, אבוי.

לאור נרות אנחנו מארגנים עוד שמיכות והולכים לישון, באישון לילה יחזור החשמל והחרוצים יקומו לחבר מטענים לטלפונים…

וכך אודי מסכם את היום:

אנחנו אחרי נחיתה אחרונה של היום הראשון.
 פורקים את המטוסים וסוגרים אותם לקראת הלילה ב"שדה התעופה הבין-לאומי״ הזה. עולים על הרכבים.
מצב הרכבים? בעזה רמתם גבוהה יותר. הדרכים, אם ניתן לקרא לזה דרך, הן דרכי עפר. האדם המקסים שמארח אותנו שמו אנטוני, ורק עליו אפשר לכתוב ספר. ושם המלון ??? Royal Hotel Bethulie
 
העיירה בטולי נטושה, עומדת להימחק מהמפה על פי תכנית שקיימת כבר הרבה זמן. הסיבה – עומדים לבנות כאן סכר שיציף הכל. 
מעט מאד אנשים ברחובות שנראים כמו בעיירה מסרטי המערב הפרוע. אין כבישים אלא רק דרכי עפר. אדמה חומה והרבה אבק באוויר. 
נעצרים ליד בנין מאובק ומוזנח מאד ופורקים את הציוד (שמונה ק״ג לאיש) ומקבלים תדריך על המלון, סדרי החדרים
וזמני הארוחות. אנחנו האורחים היחידים פה, אין אורחים נוספים (מי יודע מתי היו פה אורחים אחרים).
מסבירים לנו שבמסדרונות יש עששיות שיאירו את הלילה – רומנטיקה מדהימה. גם חימום יש בחדרים על חשמל. העיר נמצאת גבוה
מעל פני הים ובנוסף מדבר כאן, לכן קר פה מאד בלילה. אפשר לקחת בקבוק מים חמים כדי שלא יהיה קר. למתעניינים
אני כמו כולם מגלגל את העיניים. ארוחת בערב השעה זו… תוגש בחדר האוכל… 
התחלקו לחדרים למקלחות ותהנו מהזמן עד ארוחת הערב.  זה התדריך.
אנחנו לוקחים את הציוד נכנסים בדלת הצרה ל״מלון״

וו… ו…!! איזו הפתעה מדהימה. בית דרום אפריקאי של פעם.
על כל קירות המלון, ולאורך המסדרונות פרוסים מדפים המלאים בספרים. כמות אין סופית של ספרים… אני כמובן משליך
את הציוד בחדר הראשון וממשיך במסדרון עד לחדר האוכל ולחדר הענק הצמוד אליו. כל קירות וכל פינה מדפי ספרים
מכל העולם…קשה לעכל ולהבין. 
מתארגנים לארוחת ערב ובינתיים נעשה חשוך. מדליקים את העששיות ו״הקדושה״ חודרת בשקט להיכל הקודש של
הספרים. מדהים. המלון המלכותי נראה עכשיו עוד יותר טוב. אור העששיות יותר מחמיא למעמד. עוד יותר רומנטי
עוד יותר מסתורי. 
אני לא מפסיק לתור את המלון את הקירות המדפים בספרים ומגלה בחדר האוכל / הסלון של המלון אוסף ענק של
תקליטים. 
תנור עצים מודלק ליד שולחן ומוסיף אווירה מדהימה למקום. עששיות פרושות על השולחן, האם הדבר מרמז על
משהו? הארוחה מוכנה בשעה היעודה, דבר לא השתנה כאן בסדר ובדיוק כך הייתה דרום אפריקה של פעם פשוט חיים
בסרט, דרום אפריקה של לפני חמישים-שבעים שנה 
טרם הארוחה אנחנו מקבלים מאנטוני סקירה על המקום המדהים הזה. 160 אלף ספרים מכל העולם ו40 אלף תקליטים
מכל העולם כולל בעברית. מתחילים את הערב עם תקליט של להקת ״התרנגולים״.
ארוחת הערב לאור הנרות כמו במאה ה-18 חוויה מדהימה. האוכל מוגש ע״י עובדי המקום, ואתם תנחשו מה צבעם,
דבר לא השתנה כאן! האוכל טעים והריח מוסיף לא מעט לאווירה. וכאן באה הפתעה מוזיקה ישראלית מהתקליטים
המקומיים. רגעי נוסטלגיה מי ציפה לזה כאן במערב דרום אפריקה. כמובן הבירות היין והאלכוהול חופשי כיאה לדרום
אפריקה. ארוחה בשרית כמובן.
אני ״מבקר״ במטבח דבר לא השתנה ב 50 שנה האחרונות
לקראת סוף הארוחה בום!!! הפסקת חשמל. מארחנו אומר: כן זו היא אפריקה. מתי יחזור האור? מתי יחזור החשמל?
לאיש אין תשובה! ובנוסף לכל לא יהיה חימום בחדרים. וחמור מכך – לא נוכל לטעון את הטלפונים והמצלמות.
אנחנו עוברים לחדרים ונכנסים למיטות בין הסדינים צחורים ומעומלנים כיאה למלון מלכותי
להתראות בבוקר

7/6 יום שני למסע

כרגיל מתעוררים בחושך. אנחנו בתקופה שיא החורף והימים קצרים.

החשמל שחזר מאפשר לאנתוני לשים לנו על הפטיפון שבחדר האוכל תקליט של … ״התרנגולים״, עשרות אלפי תקליטים… וכך לצלילי ״שיר השוק״ אוכלים ארוחת בוקר נעימה ויוצאים לשדה.

תחילת היום עמוסה בפעילות: תדלוק המטוסים, בדיקות לפני טיסה, העמסה של הציוד ו… תמונה למזכרת.

הרוח קלה ומאפשרת המראה כשקווי החשמל שהוו אתגר בנחיתה אתמול (וגם העץ שהיה תקוע ממש ליד המסלול) מאחורינו, וכך אנו יוצאים לכיוון סכר חריפ, הגדול ביותר בדרום אפריקה. כשהאפריקאים מדברים על סכר, הם מתכוונים לאגם שנוצר כתוצאה מבניית "חומה" (Wall), ואכן האגם הזה משתרע על פני כ 90 קילומטר.

כותב אודי גזית

כל האיזור מוכרז כשמורת טבע, ואנו רואים המוני חיות באיזור, שמגיעות אל המים או רובצות בשמש. האגם מסתיים בסכר גדול שמזכיר קצת את סכר הובר ליד לאס וגאס, ומשם אנחנו ממשיכים לטוס בערוצו המדהים של נחל האורנג׳.

בחלקו הנחל מצוקי, בחלקו פתוח יותר. המים ברוב הזמן חומים, ואנחנו רואים בעיקר עופות ולהקות ציפורים בסביבת הנחל.

כמו שעון, שעה אחרי ההמראה נוחתים בקרבת כפר לקפה של בוקר וכמובן שילדי הכפר יוצאים להסתכל. בדיוק כאן חנינו גם לפני שנה, אז הם כבר מכירים את המטוסים ובניצוחם של טובי ואודי מצטלמים יחד עם ירון לסרטון היומי.

ממשיכים צפון מערבה ונוף הנהר הירוק והחום מתחלף בתפאורה מדברית יותר, הצבע הצהוב תופס פיקוד על הנוף. בחניה הבאה אנחנו מנסים לנחות במקום שהיה מאד מזמן שדה תעופה וכיום, בדיוק במרכז המסלולים של פעם חונה משאית.

מספר יעפים על המשאית משכנעים את הנהג להזיז אותה במעט ואנחנו נוחתים על קטע קצת פחות, אבל עדיין מאד משובש של מה שהיה פעם מסלול של שדה תעופה. מתברר שהמשאית היא שובך יונים נייד שקשור לתחרות יוני דואר שתתקיים מחר באיזור. אפריקה, יוני דואר???

גם כאן אנחנו זוכים לביקור של ילדי המקום, ואחד המקומיים מבקש רשות לצלם את המטוסים, מעולם לא היה כל כך קרוב למטוס…

ממשיכים במסע, לכיוון גבול נמיביה. הצהוב מתחלף לאדום.

אחרי הצהרים אנחנו מגיעים ללודג׳ מקסים (Thuru Game Lodge) ששוכן בתוך שמורה. באיזור יש הרבה קרנפים ואנחנו רואים חלק כשאנחנו מתקרבים לנחיתה על הכביש שצמוד ללודג׳. מסיעים את המטוסים לחניה של המלון, כמה יענים מסתכלות עלינו בתימהון…

הלודג׳ מקסים ומחכים לנו צוות מאיר פנים, כוסות משקה ושלט ברכה. התארגנות זריזה בחדרים (המקסימים) ויוצאים לספארי קצר בשקיעה.

הכל אדום. האדמה, האבק, השמים, הקרנפים… אפילו האוניקסים (השם של האנטילופות בסביבה) נראים לנו אדומים.

ליד גבעה קטנה נעצרים ועולים להסתכל על שמי הערב, טיפה אחרי השקיעה, ושם מתוודעים למונח ה sundowner שהוא משקה מול השקיעה.

קרייג מציע ג׳ין טוניק, אבל המבחר לא מבייש: יין, וויסקי, בירה לפשוטי העם… מה שנרצה.

חוזרים ללודג' היפה ואחרי ארוחה טובה מתמוטטים למיטות.

8/6 היום השלישי במסע, מעברי גבול

המטוסים ממתינים לנו בחניה, ולאחר הטקס הרגיל מסיעים לכביש הקרוב וממריאים לשדה התעופה הבינלאומי Upington שדרכו נצא מדרום אפריקה.

שדה תעופה גדול עם מסלול ארוך ורחב מאד, שאנו נוחתים עליו בתחילתו, וגם מפנים אותו באותו המקום. הנחיתה על אספלט, לפחות לבובר היא פחות נעימה. תחושה שהגלגלים בולמים אותו והתחושה היא שהוא רוצה "לעמוד על האף". שירצה…

שדה גדול, אמרנו… מישהו גם ציין שהוא משמש שדה חירום למעבורות חלל.

יופי, אבל אין בו אף אחד… המגדל לא מאויש, אין אף אחד בביקורת הגבולות, שלא לדבר על דלק. זמן אפריקה.

בסוף כולם הגיעו, הדלק, הפקידים – כולם, הדרכונים הוחתמו ליציאה מדרום אפריקה.

קרייג מגיש מרשה בינלאומי – חוצים מדינות. אם חשבנו שזה יזיז למישהו שם – אז חשבנו.

ועדיין ללא אף פקח במגדל פיקוח המראנו לכיוון נמיביה.

הטיסה משעממת, זהו יום ממש לא מסעיר, אבל קרייג מפתיע אותנו וקובע את הפסקת הקפה של אחרי שעה באוויר, בתוך מה שהוא קורא Pan, איזור שטוח, אגם מלח שהתייבש.

נוחתים בכל כיוון שרוצים, וגם ממריאים כך, ואחרי קפה והתמתחות ממריאים במבנה חזיתי של שלישיה, כשקרייג מהאוויר מנסה ללא הצלחה לצלם את האירוע. בהמשך הוא יצליח יותר.

סדק שהתפתח בחלון הקדמי של הבובר מחייב אותנו לנחיתה בעוד Pan כזה, שמאוכלס בפרה בודדת… וכאן אנו מתוודעים לידידו הטוב ביותר של טייס הבוש, והוא Duct Tape, סרט דביק וחזק מאד שאיתו אנחנו מאבטחים את הסדק הסורר, וממריאים להמשך הדרך.

המעבר לנמיביה קורה על המפה. בשטח אין שום סימן לכך שעברנו בין שתי מדינות. אנחנו בגובה נמוך וקרייג אפילו לא מנסה לקרוא לבקרה המקומית, או שכן ניסה, על הרדיו שלו, לא בדקנו.

נראה שחוץ מכמה זברות, אף אחד לא באמת מתעניין ברביעית המטוסים הקטנים השועטים בגובה נמוך, במהירות שאפילו מכונית יכולה לעקוף אותנו.

אהה… עוד דבר: אין גלישה סלולרית, ואין גם חיבור לרשת הטלפון. מזל שיש לנו מכשירי איתור לוויניים, אפשר להשאר בקשר עם העולם.

הקטע הזה של הדרך משעמם. זאת אומרת, למי שיטוס אותו סתם הוא משעמם. טובי ואני מנמיכים לגובה השיחים וכל הטיסה נעשית אחרת לגמרי. אפשר לראות גם ארנבות, כל מיני שועלים, סוגי צמחים שונים, גבי מים נדירים. הטבע לא מתבטל גם במדבר.

כמעט בבת אחת משתנה הנוף, ומצבע צהוב צחיח הופך לחום, כשאנחנו מטפסים על רמה, בואכה קיפמנשופ, שער הכניסה שלנו לנמיביה.

אנחנו לבד בשדה, עם שתי פקידות הגירה משועממות ונחמדות, שממתינות לעוד פקידת מכס אנטיפטית שמגיעה באיחור עם איזה בחור שנראה שמנהל את כולם, כלומר לא עושה מאום.

הכל ידני, הכל איטי, ותהליך הכניסה לנמיביה אורך יותר משעה.

בשדה אין שום דבר: אפילו לא מקום לשתות מים, ואנחנו חולקים את המים שנותרו לנו: לא צחוק, מעתה נקפיד לשאת איתנו מים בכל מטוס.

ממריאים לקטע האחרון של היום, אל הלודג׳ שליד הפיש ריבר, שם נשהה יומיים.

נוף יפה, שלא מרמז על הקניון שמתחבא בהמשך הדרך, ואנו גומאים את הקטע הזה בקצת פחות משעה. צוות הלודג׳ חוסם עבורנו את הכביש שבכניסה, ואנו מדלגים מעל כבל חשמל שחוצה את הכביש ונוחתים ליד הכניסה לחניה. מסיעים את המטוסים, כמו מכוניות לחניה, ליד משאבת הדלק והולכים אל המלון.

ברוכים הבאים ל Canyon Roadhouse.

הלודג׳ ייחודי מאד ובנוי על קונספט של מכוניות עתיקות, שפזורות בכל מקום. אותנו מעניין הבאר עם הבירות הקרות שאותן אנחנו לוגמים בכיף גדול.

היה יום ארוך, לא הרבה התרגשות, אבל זה היה צפוי.

מחר יום מנוחה וסיור ערב באיזור. מכינים חבילת כביסה, ארוחת ערב, ולישון.

9/6 יום רביעי, על הקרקע באיזור הפיש ריבר קניון

כבר התרגלנו לקום מוקדם, אבל הבוקר מתחיל בעצלתיים. ארוחת בוקר, בריכה (יש כאן), סיור בשטח לחובבי הז’אנר, וסתם בטלה מתוקה שכוללת עריכת הסרטים של הימים הקודמים.

קרייג כמובן לא התעצל, הלך למטוסים, בדק, שימן, תידלק (וטוב שכך, נגלה עד כמה זה היה חשוב רק מחר) וניקה את המטוסים.

אחרי הצהרים יצאנו לסיור כדי לצפות בקניון העצום וללכת קצת לאורך המצוק.

מגובה ההליכה שלנו אפשר להתרשם רק מחלק קטן של הקניון, ובעיקר מהעומק שלו, למחרת נראה את זה מבפנים.

המסורת ממשיכה ב sun-downer עשיר בנקודת תצפית ייחודית אל מול השקיעה מעבר לקניון.

הולכים לישון מוקדם, הכוונה להמריא מחר בבוקר עם הזריחה.

10/6 יום חמישי של הטיול, פיש ריבר לסוליטייר

כמו שקרייג פקד, התעוררנו ממש מוקדם. לקחנו ארוחת בוקר בקופסאות, קפה קצר ולמטוסים.

כנדרש אנו מבצעים ניקוז למיכלי הדלק של המטוסים, ואז אודי מגלה שבתחתית המיכל של מטוסו הצטברה פסולת שחורה, בעצם לא רואים דלק. כל כוסית הניקוז שחורה!

מטוסו של אודי היה האחרון שתודלק ביום האתמול וככל הנראה בדלק שלו הייתה הרבה פסולת. למרבה המזל קרייג תדלק ביום האתמול והפסולת הספיקה לשקוע וכך התגלתה הבעיה.

אודי ביצע מספר רב של ניקוזים עד שכל הפסולת יצאה והניקוז היה צח.

סוכם על הרצה ממושכת יותר של המנוע, וכאשר גם זו בוצעה לשביעות רצוננו, המראנו עם הזריחה, למרות הכל, אל הקניון.

נכנסנו לקניון אדיר המימדים בטיסה נמוכה, והתקדמנו בפיתוליו בכיוון כללי צפוני. בתוך התא שלנו נשמעו רק אנקות התפעלות. אין די במילים כדי להסביר את המחזה המדהים.

חלק מהפיתולים מציבים אותנו מול השמש, והסינוור מפריע מאד ומחייב התארגנות. אתמול הצענו לקרייג לעשות את הניווט מצפון לדרום, נראה שצדקנו.

הקניון הופך שטוח יותר ואנו מגיעים למישור. ממשיכים עוד כמה דקות קדימה ונוחתים על עוד משטח ענק לקפה וארוחת בוקר.

קרייג מנצל את ההפסקה לפתוח את הרחפן ולצלם את ההתנחלות שלנו מהאוויר.

גם כאן אנחנו ממריאים במבנה והפעם קרייג שהמריא ראשון מצליח לצלם אותנו ממריאים, אפשר לראות את התוצאה בסרטון.

מתקדמים צפונה, השטח מבותר מדי פעם בערוצים צחיחים, וכעבור עוד כחצי שעה מגיעים לאיזור עם צמחיה גבוהה יותר, שבה יש סיכוי ליותר חיות. ואכן, לראשונה בטיול, רואים ג׳יראפות וגם מצליחים לצלם אחת.

לקראת סוליטייר אנחנו עוברים דרך גיא בין ההרים, שמסמל מעבר חד בין האיזור עם צמחייה לאיזור יחסית צחיח ושטוח כמעט לגמרי.

נוחתים במנחת שצמוד לסוליטייר ומחנים את המטוסים צמוד ללודג׳. יום קצר יחסית, ותודות להשכמה המוקדמת, כבר בשעות הצהריים אנחנו אוכלים ארוחה במסעדה של הלודג׳. גם כאן יש בריכה, אבל אך אחד לא העז לבדוק את הטמפרטורה של המים…

באמצע כל השלווה הזו אני מקבל טלפון ממנהל הצי שלי שמספר לי שהוחלט שאני עובר לצי 787.  רק קצת יותר מחצי שנה עברה מאז שחזרתי ל 747 ודי מצער אותי לעזוב את המטוס המדהים הזה – אבל דרימליינר… יש דברים יותר גרועים מזה.

את הערב אנחנו מעבירים בסוליטייר, שלווה גדולה, שמים מלאי כוכבים ולמחר… השכמה מוקדמת

11/6 יום שישי של הטיול, טיסת בוקר לדיונה הגבוהה בעולם, והפתעה

משכימים קום, מוותרים על הארוחה, אותה נאכל כשנחזור, ויוצאים לטיסה של שעה וחצי לדיונה.

טסים מערבה, והמישור הצהוב מפנה את מקומו לדיונות אדומות.

שמש הבוקר הנמוכה, הראות הנפלאה בכיוון מערב ומזג האוויר היציב, כולם נותנים הרגשה של טיסה בתוך חלום.

מרחוק רואים כדורים פורחים שרק מוסיפים לתמונת הפנטזיה. מסתובבים מעל הדיונה האדומה הענקית, ופונים בחזרה מזרחה לכיוון סוליטייר.

בינתיים החיות התעוררו ועדרים גדולים רצים במישור. אנו חולפים גם להקות ציפורים והטבע מתעורר ממש מול עינינו. נחיתה ישר לארוחת הבוקר ולהודעה מסתורית של קרייג: בשעה 15:00 מביאים את כל הציוד לקבלה של המלון, ובשעה 16:00 יוצאים לטוס.

והיום הזה ממשיך…

היו לנו רמזים, והתעלמנו בכוונה: נעשה ונשמע… כך עושים אצלנו בבוש.

המראנו בכיוון לא ברור וטסנו כאילו ללא מטרה.

הנוף של בין הערביים, קצת חיות מנומנמות, הצללים שמתארכים, לא ממש חשוב לאן טסים.

אחרי כחצי שעה הגענו לקניון ענק ומדהים, ובמישור שמעליו נחתנו להתמתחות, להעביר קצת זמן ולהצטלם.

המראה מחדש ועכשיו כבר טיסה עם כיוון מוגדר. קרייג מודיע ברדיו להסתדר למבנה, נעבור מעל המקום בו נבלה את הלילה, ושיהיה יפה…

מבנה יהלום ונוחתים ליד שורת אוהלים, שני מנגלים דולקים, שולחן ערוך, והבירה כבר מוכנה.

חשבתי שיהיה יפה, לא הבנתי עד כמה.

ערב נפלא תחת כיפת השמים עם פסקואל וקארי אשתו, אמריקאים שגרים כאן.

ליד המנחת חונה הססנה 182 שלהם, ורק לאחרונה הם סיימו לבנות האנגר למקרה הצורך.

האוכל, השיחה, השמים ללא ענן, המדבר, האוהלים, הוויסקי… אני לא זוכר איך זה נגמר.

בלילה כשהתעוררתי לעניינים הרגילים של הגיל והאלכוהול, ויצאתי מהאוהל, ראיתי לילה שחור, שביל חלב בוהק מעליי, צינה קלה, ממש לא קור. איזו חוויה.

12/6 יום שביעי בטיול, בדרך לאמצע של שומקום

לא היה צורך בהשכמה. ריח הקפה, הדיבורים מחוץ לאוהל, והאור שהחל להקדים את זריחת השמש, כולם גרמו לנו לצאת מהאוהלים אל הבוקר המקסים, רגע לפני שהשמש זורחת.

הבובר הפוטוגני הוזז קצת לטובת דיגמון צילומי זריחה, והעובדים המסורים של פסקואל טרחו על ארוחת בוקר.

קרייג כהרגלו מאיץ בנו לצאת לדרך, היום קצר והקילומטראז׳ מרובה. קרייג גם מוטרד מרוח צפונית שתאט אותנו. החישוב פשוט: אנחנו טסים בערך ב 100 קמ״ש, רוח קלה של 10 קמ״ש מוסיפה ליום סטנדרטי כחצי שעת טיסה.

עוד מבנה יהלום לפרידה מהמקום המקסים, ואנחנו ממשיכים בדרך, כללית בכיוון צפון. טובי ואני מתפתלים בתוך ואדיות ונקיקים, ובדיוק כשיוצאים מאחד מהם טובי מזהה עדר של ג׳יראפות. הפעם אנחנו מתארגנים לצילום מסודר של העדר והתוצאה היא תמונה יפה של העדר, עם צילו של הבובר עליהם.

ממשיכים בטיסה שרובה משעממת, כולל נחיתה באיזה שומקום להתמתחות והעברת דלק בין מטוסים – לאודי יש מיכלי דלק גדולים וזה עוזר לגמוע מרחקים גדולים.

נוחתים לארוחת צהרים במקום שנקרא UIS, הצמוד למכרה ענק שנראה נטוש לגמרי. השלט שאומר שדה התעופה UIS בינלאומי נראה קצת תלוש מהמציאות, ואנו נוחתים על מסלול החצץ ונוסעים ללודג׳ חמוד, בקירבת מקום, בעיר.

ארוחה, התרעננות, תדלוק ולדרך.

ממשיכים צפונה והרוח שקרייג חשש ממנה מתעצמת. בשילוב עם הרים התופעה הזו נעשית פחות נעימה. ההרים מסיטים את הרוח למעלה ולמטה. שזרם האוויר עולה זה נחמד, למרות שקופצים, אבל כשפוגשים בזרם אוויר יורד, זה יכול להיות מסוכן אם אנחנו קרובים לקרקע.

מכל הרביעיה הבובר הוא המטוס החלש ביותר, אבל טובי ואני דואגים לחצות כל רכס עם מרווח גדול מספיק, שיאפשר התחמקות גם ממשב רוח שכזה.

מתקרבים למנחת הסופי שלנו ליומיים הקרובים, וטובי מזהה פיל! קוראים לשלישיה לסיבוב נוסף ומצלמים את הפיל שנראה שווה נפש לגמרי, ממשיך לרעות בשוליו של לודג׳ ולא מתייחס לחבורה שמעליו.

עוד חמש דקות של טיסה ונוחתים במנחת Etendeka.

את פנינו מקבלים צוות הלודג׳ שבו נשהה ביומיים הקרובים, ואנו עולים לרכב הספארי, להקפצה שמתגלה כנסיעה קופצנית של כחצי שעה ל Etendeka Mountain Camp

המקום הוא מחנה אקולוגי, בו אנחנו גרים באוהלים מרווחים, מתקלחים במי גשמים שנמזגים לדלי/מקלחת, משתמשים בחשמל סולארי ומתחברים עם הטבע, ככל הניתן.

בוני שמתדרך אותנו על חוקי המקום נולד וגדל בשבט סמוך, וחלק מדבריו הם בשפת השבט הכוללת נקישות בלשון ותיקטוקים למיניהם. הוא פותח במילים welcome to the middle of nowhere, ואם עד עכשיו חשבנו שהיינו סתם בשומקום, אז מסתבר שזה ממש באמצע.

האנגלית שלו מצויינת, וגם את הארוחה המשותפת הוא פותח בדברי ברכה, הסבר דו לשוני על האוכל ועוד הערות, הכל מלא חן.

קטע לימוד קצר של השפה – אז המקבילה המקומית ל"סבבא" היא טקטוק והמילה ANUKO.

אנחנו כמעט האורחים היחידים במקום, תחושה של משפחה, בהחלט באמצע שומקום.

אחרי ארוחת הערב יצאנו לצפות בכוכבים. שמי הלילה השחור איפשרו למדריך המקומי להסביר לנו על צלב הדרום, קבוצת העקרב, ובאמצעות הטלסקופ שלו ראינו את הירח מקרוב, את ירחי צדק וטבעות שבתאי (או להפך) וצביר כוכבים מקסים שרק באמצעות הטלסקופ אפשר לראות שהוא בעצם המון כוכבים.

13/6 יום באמצע של שומקום

אחרי ארוחת הבוקר בוני לוקח אותנו לסיור רגלי בשטח.

שלוש שעות של הליכה רגועה, שבה מדברים על הצמחים, המים, האנשים, השבטים, הסלעים.

אחרי מנוחת צהרים נעימה יצאנו ברכב הספארי לסיבוב בשמורה. היה משעמם, וחוץ מה sun-downer המסורתי, היה מיותר. גם זה בסדר, נכון?

מסיימים עוד יום של התרגעות, ומחר ממשיכים הלאה, צפונה.

14/6 עד גבול אנגולה

מזג האוויר מטריד אותנו. הרוחות אמורות להיות די ערות ואנחנו ממריאים בין ההרים. המשימה הראשונה שלנו תהיה לעבור את הרכס, ולעשות את זה עם מרווחי גובה מתאימים.

זה גם יגרום להתארכות הטיסה, לצריכת דלק גדולה מהתכנון, ואנחנו יוצאים לדרך די מוקדם כדי להשאיר זמן למקרים ותגובות.

נסיעה של חצי שעה ברכב המיטלטל, ארגון המטוסים, תדלוק מירבי והמראה.

אודי ביקש שטובי יטוס איתו, כדי לעזור לו כאיש צוות להתמודד עם מזג האוויר, ואיתי טס רב החובל עודד.

המנחת נמצא בתוך גיא מוקף הרים ואנחנו צריכים לטפס במעלה הגיא.

הנתיב שלנו עבר במעלה העמק ומעל המחנה שבו בילינו את היומיים האחרונים. מיד אחרי ההמראה התחלנו לטפס במעלה העמק ולצבור גובה כדי לחצות את הרכס. המטוס שלי, שהיה מלא בדלק וכאמור ממילא היה הכי חלש, נסחב מאחור, ומתחת לכולם. לא יכולתי לעמוד בפיתוי, וכשראיתי מולי את המחנה, הנמכתי ועשיתי עליו יעף פרידה ונופפתי לשלום בכנפיים לתייר הגרמני (או האנגלי מאיי גרז׳י) שעמד בחוץ ונופף לנו לשלום.

זו הייתה טעות, והבנתי אותה מיד.

מיד אחרי היעף הרגשתי את הזרם היורד שלתוכו טסתי. מכיוון שהייתי מהיר מספיק, ובעיקר לא מאד נמוך, יכולתי להסתובב לאחור, לכיוון הירידה ולצבור מהירות.

המטוס המשיך להנמיך והרגשתי שאני לא יכול למשוך אותו למעלה.

האדמה מתקרבת, ואנחנו בתוך זרם האוויר היורד. היה ברור לי שזרם האוויר ישנה את כיוונו לקראת האדמה וחיכיתי. זה אכן היה נכון ובגובה נמוך ממש התחלנו להתיישר, וכיוונתי את המטוס לשטח פתוח תוך שאני מטפס בזרם היורד ומתרחק מדופן ההר. היינו נמוכים…

חזרתי כמעט עד המנחת, תוך שאני אוסף גובה באיטיות, ואז הסתובבתי שוב לכיוון ההר, ממשיך לטפס לאט. עוד פניית איסוף גובה נדרשה לי כדי לעבור את ההר במרווח מספק, ואז המשכנו צפונה.

נוף של הרים המחורצים בערוצי נחלים רחבים מאד, ולא מעט צמחייה. כל רכס הרים טומן בחובו אתגר כפול: לעמוד בטלטולים שחלקם די אלימים וגם לעבור את ההר במרווח גובה מספיק, שיאפשר מקום להתחמקות במקרה שנפגוש זרם יורד.

הטיסה לא הייתה ארוכה מאד, ואחרי הפסקת חילוץ עצמות אחת המשכנו עד לגבול הצפוני שבין נמיביה ואנגולה. הגבול הוא בעצם נהר שיוצר מפלים שנקראים מפלי Epupa.

את סיור המפלים נעשה מחר, כשנטוס לאורך הנהר, אבל בינתיים טסנו מעט לאורך הנהר כדי לטעום מעט ממנו.

זה היה סיום ניגודי משהו לטיסה שבה כמעט לא ראינו טיפת מים, והסתיימה בנהר די רחב.

פנינו למנחת מאולתר, באדמה האדומה שמסביב. קרייג לא טס כאן מעולם ובתחילה חנינו במקום קרוב מדי לכביש, ואז הזזנו את המטוסים לצד הרחוק מהכביש.

עם נחיתתנו התחילו להגיע למקום נשות השבט המקומי, לבושות במלבוש המסורתי, גופן מרוח באיזה חומר חום אדמדם, ולראשן מעין טורבן. לצידן ילדים לבושי סחבות ויחפים, כולם מדברים בשפת השבט שלהם ומתקרבים אלינו ולמטוסים עד כדי אי נוחות.

צוות המחנה שבו נלון הגיע עם דלק ורכב ספארי, ועזר לנו להרחיק את הסקרנים ולמנות שומרת (נו מה? מי עוד יכול לעבוד?) שתוודא שגם מחר בבוקר יהיו לנו מטוסים כאן.

המחנה שלנו שכן ממש על שפת הנחל. הוא כלל אוהלים מרווחים, כדוגמת האוהלים בלילה במדבר ובעיקר כמו האוהלים ב Etendeka, ולכל אוהל היו שירותים ומקלחת מרווחת. תנאים מאד נוחים. במרכז המחנה מקום ישיבה, באר משקאות שנבדק מיד, ואיזור האכילה.

מהמחנה יצא גשר שרשראות לאי שבנחל, שבו מיטת ברזל הקשורה לעץ ופינת ישיבה, אבל גם המון פרות, וה״חבילות״ שהן משאירות בכל מקום. אין עולם מושלם.

כשהתיישב ו לארוחת הערב התייצבה מולנו השפית, ובאנגלית מושלמת הסבירה על התפריט, ענתה על שאלות, ולבקשתנו סיפרה קצת על עצמה: היא מגיעה מדרום נמיביה, למדה להיות שפית בווינדהוק הבירה ומאד מרוצה כאן.

הטיול מתחיל להיגמר, זה פתאום נעשה יותר ברור, ועם הצפייה ליום המחר מתחילים לרצות למשוך את הסוף הזה עוד קצת.

15/6 מתחילים לטוס דרומה, לשמורת אונגומה

מיותר להגיד שהתעוררנו בחושך, נכון?

הגענו למינחת והיו לנו הפתעה אחת טובה ופחות טובה: הטובה היא שהמטוסים היו במקום, הבחורה המקומית חשופת החזה, ישבה ליד מדורה קטנה שאותה הבעירה מזרדים ועשתה את עבודתה נאמנה: נראה שכל חלקי המטוסים נשארו במקומם. החדשה הפחות טובה, שגלגל אחד בסוואנה של אודי היה מפונצ׳ר.

ספריי תיקון התקרים עשה עבודה טובה, השלמנו את התדלוק והמראנו לדרך. הפעם כיוונו את המצלמה שהייתה מתחת לכנף הבובר לאחור ולמטה והסרטונים שיצאו ממנה היו מדהימים. התחלנו לטוס מזרחה, לאורך נהר Kunene המסמן את הגבול עם אנגולה.

בוקר צח ורגוע והאוויר היציב איפשר לנו לטוס בנוחות בגובה נמוך ולראות מקרוב קרוקודילים מתחממים בשמש הבוקר, פרות שעומדות במים וילדים שנופפו לנו בעליצות. פה ושם חצינו את הנהר צפונה לתוך אנגולה, בעיקר בלי משים, ונראה שאף אחד לא עשה מזה עניין…

את מפלי אונגומה עצמם לא ממש ראינו, אבל הנהר המקסים הזה השאיר בנו רושם רב ובחוסר רצון עזבנו את ערוצו ופנינו לכיוון דרום מזרח.

עכשיו, כשהנוף כבר הפך יותר חדגוני, התפנינו לחוש את הרעב שהחל להציק, אולם בקרבת הנחל לא מצאנו מקום מתאים לנחיתה, והמשכנו עוד עד שהגענו לשדה תעופה אמיתי, שנראה נטוש, עם מסלול אספלט ומסלול עפר ארוכים ורחבים.

כמובן שנחתנו על מסלול העפר.

כשהתחלנו לאכול את הארוחה, ולשתות מהקפה שהכין מודי, הגיע בהליכה שומר שדה התעופה, איש בסוג של מדים, עם רובה שנראה עתיק. כמה ברכות נימוס, כיבדנו אותו במאכל כלשהו, צילום איתו, והוא המשיך להביט בנו בסקרנות.

עשינו העברת דלק למטוסים הזקוקים לכך, והאמת היא שממש היינו צריכים.

לפנינו עמד קטע ארוך יחסית ללא אפשרויות תדלוק והיה צורך לוודא של בובר שהיה הכי לחוץ בדלק, יהיה די דלק להגיע ליעד.  הסוואנה הלבן מכיל כמות גדולה יותר של דלק ולכן השתמשנו בו במיכלית, ושאבנו ממנו דלק על פי הצורך.

המראנו לדרך, מישור עצום המרוצף באגמי מלח שהתייבשו ובישובים בעלי מבנה דומה, בו לכל משפחה יש איזור מגודר ומספר מבני פח. טסנו נמוך וראינו ממש את חיי היומיום של האנשים. ראינו לווייה, אנשים עובדים בחצר ביתם, ילדים רצים. ממש טיול ג'יפים.

אחרי עוד שעה בערך נחתנו לחילוץ עצמות אחרון במישור מלח שכזה, וכשראינו שהאנשים מתחילים להתקרב קפצנו למטוסים והמשכנו בדרך.

כמות הדלק במיכלי הבובר נמדדת על ידי צינור שקוף שמראה את גובה הנוזל במיכל. כשהכמות יורדת לערכים נמוכים, כבר אי אפשר לראות את הנוזל, ואז יש לנו עוד 30-45 דקות.

כחצי שעה לנחיתה הפסקנו לראות דלק במחוון… תאורטית יש לנו די דלק להגיע, מעשית… לא נעים.

ליתר ביטחון טיפסנו לגובה גבוה יחסית, והקטנו מהירות לחיסכון בדלק.

טובי ואני כבר טסנו לא מעט בחיינו, והמושג "קצר בדלק" מוכר לנו ממטוסים אחרים. אם הדלק נגמר המטוס הופך לדאון. מה שטוב בבובר שלנו שהוא דואה מצויין והחלק הקריטי ביותר הוא לוודא שיש לנו מקום לנחות.

מכיוון שהיינו מעל ימת מלח מיובשת, הסכמנו שגם במקרה שנצטרך לדאות לנחיתה, אין לנו בעיה למצא מקום. אז המשכנו.

בכל זאת… לא ממש נעים.

נחתנו במנחת שמורת אונגומה בשעת צהרים ללא שום בעיה,והחנינו את המטוסים בסככות. לצערי (אולי לשמחתי) לא בדקנו כמה דלק נשאר לנו במיכל. אני  מהמר שלא ממש הרבה…

הרכב כבר חיכה לנו ואחרי נסיעה קצרה הגענו ללודג׳ יפהפה, כראוי לערב אחרון בטיול.

רובנו ויתר על יציאה לסיור ספארי קרקעי, חוץ מעודד שהתעקש לצאת, וזכה בתצפית מקרוב על משפחת צ׳יטות.

ערב אחרון בטיול, מחר עושים את הקטע האחרון, לבירת נמיביה ווינדהוק, או כמו שמכנים אותה המקומיים ווינטוק (מתחרז עם תיקתוק).

16/6 יום אחרון

למרות שלא היה לחץ זמנים, כמעט מתוך הרגל יצאנו לדרך מוקדם.

ציפינו לטיסה משעממת יחסית של קרוב לשלוש שעות, אבל…

די מהר הבנו שהיום נראה לא מעט חיות. זה התחיל במשפחות גדולות של אוריקסים, המשיך בכמה עדרי ג׳יראפות, המוני זברות, צבועים, מחזה נהדר.

בנחיתה הראשונה מצא לנו קרייג Pan רחב ידיים, אבל כשהתחילו המקומיים להגיע מכל הכיוונים חשדנו שהעדר מסלול מוגדר יגרום להסתובבות לא מבוקרת ולבעיות בהמראה, והמשכנו בזריזות בדרך.

בנחיתה הבאה בחר לנו קרייג פיסת מסלול נטושה ליד כפר, ושם נחתנו, שוב במסלול מאד צר וקופצני.

די מהר הגיע אלינו … בעצם כל הכפר. השוטר המקומי, איש בחליפה ועניבה שכנראה מנהיג את החבורה, המון ילדים, משוגע הכפר שעמד ונאם – פשוט כולם.

בילינו איתם זמן, עד שקרייג החל לדחוק בנו.

המראה אחרונה לכיוון ווינדהוק, טסים דרומה. האיזור נעשה מאורגן יותר. השטחים תחומים בגדרות ובכל שטח כזה, שיכול להיות גדול מאד, יש הרבה חיות. אנחנו כבר כמעט לא מתרגשים מעוד ג'יראפות, זברות, אוריקסים…

ואז, מאחורי גבעות, בתוך שטח של אדמה אדומה – מתגלה השדה האחרון בו ננחת, Ibenstein, שדה ארוך של כמעט קילומטר. מתארגנים לנחיתה אחרונה.

נחיתה אחרונה, חניה ליד היענים. נגמר!

ארוחת צהרים טעימה בביתו של Rene Craft, חלקנו יוצאים לכיוון השדה והביתה והיתר נשארים שם לישון ויחזרו מחר.

נגמר!