זה היה תרגיל כלשהו בחיל האוויר של שנת 2005. יומיים או שלושה ימים של מילואים בבסיס נבטים שבנגב, בהם טסים במתארי מלחמה, עוברים כמה תרגולים קרקעיים, חובשים את מסיכות האב"כ העבשות ולומדים שוב שאי אפשר לחיות ובטח שלא לנהל שיגרת לחימה כשאתה עוטה עליך את המסכה הנוראית הזו.
הטיסות היו די מעניינות, הזנקות לקרבות אוויר ממש מעל הבית, תקיפות מורכבות, הפתעות ואירועים שונים.
הייתה שעת לילה מאוחרת ועמדנו על המרפסת, נפתלי ואני. נפתלי שהיה צעיר ממני ב 7-8 שנים היה טייס מצוין, זכרתי אותו עוד מהיותו חניך בקורס טיס. כבר אז היה ברור שהנער הזה יהיה טייס טוב מאד. את הלילה השקט הפריעה קריאה במערכת הכריזה של הבסיס "תרגיל, תרגיל, תרגיל..." הייתה הפסקה קצרה ושוב "תרגיל, תרגיל, תרגיל..." מלווה מהודעה על דימוי כלשהו, אולי תקיפה קרקעית של גורם עויין. בימים האלו חדירה של אנשים למרחבי מדינת ישראל נראתה מתאר לגמרי בלתי סביר, ושנינו הבטנו זה בזה ואני אמרתי – "עד מתי?".
בימים שאחר כך המשכנו את התרגיל, ובשבועות שעברו אחר כך החלה לקנן בראשי המחשבה – אולי זה הזמן להפסיק לטוס בחיל האוויר?
הייתי כבר בן 47. הגיל הרשמי לסיום טיסות כטייס קרב היה 41, אבל אלו שרצו בכך קיבלו אישור מיוחד ממפקד חיל האוויר להמשיך עד יום הולדת 51, כך זה היה בשנים האחרונות, והאישור היה די אוטומטי, אבל עבורי זה התחיל להיות קשה. לא הייתי טייס טבעי, וכל טיסה הייתה עבורי אתגר גדול מאד, ובחלק מהטיסות עדיין הרגשתי שאני מגיע לרף רק בקושי. טסתי בטוח ובתרגולי ההפצצות (אוויר-קרקע) פגעתי היטב במטרות. הייתי "מספר 2" שידע את תפקידו, אבל בקרבות אוויר הייתי יחסית חלש. בטח יחסית לטייסים המצוינים של הטייסת.
במשך שנים היה לי חלום שחזר על עצמו בלילות רבים ובהם אני מתבשר על כך שהגיע סיום טיסותיי. לחלום הזה היו מתארים שונים אבל הוא תמיד הסתיים בסוג של עצב שליווה אותי במהלך היום שלאחריו, ורק כשנזכרתי שזה היה רק חלום ואני עדיין טייס F16 בחיל האוויר – נרגעתי.
אבל הפעם הבנתי שהזמן לתלות את קסדת הטיסה מגיע, לפני שרמת הטיסה שלי לא תתאים למטוס המדהים הזה או יותר חמור – לפני שאירוע בטיחות יגדע את הקריירה הזו.
ואז, באחד מימי המילואים של חורף שנת 2005, אחרי שנחתתי מהטיסה הראשונה מבין 2 או 3 שתוכננו לאותו היום, ניגשתי למי שהיה על האיוש של טייסי המטס השני וביקשתי לרדת מהטיסות. נכנסתי לרכבי ונסעתי ללשכתו של מפקד הבסיס, אל"מ ארז רון. את ארז הכרתי והוקרתי וחשתי בנוח לשוחח איתו על החלטתי. כאן ישבתי לפני יותר מ 15 שנים מול מפקד הבסיס דאז גיל רגב ואמרתי לו שאני רוצה לעבור מטייסת הסקייהוקים ל F16 ובמקום שאצטרך לשכנע אותו הוא אמר – בוודאי.
ארז קיבל אותי בחמימות ואמרתי לו שהגעתי למסקנה שהגיע הזמן לפרוש מטיסה. הוא לא שאל למה, לא הצלחתי לראות אם הוא מופתע מהחלטתי זו אבל ניחשתי שלא. הוא הביט בי ואמר – "אני מבין, אשמח אם תישאר עד סוף השנה, ואז נקבע את מועד סיום הטיסות". הסכמתי וקבענו שבתאום עם מפקד הטייסת אמשיך לשמור על כשירות מצומצמת, כך שבמקרה שתהיה התחממות ביטחונית אוכל לחזור לכשירות מלאה בזמן קצר.
גם מפקד הטייסת, סא"ל עמוסי קיבל את הודעתי באותה הדרך ונראה שארז כבר הספיק לעדכן אותו. יצאתי מהבסיס ברגשות מעורבים, אבל בתחושה שעשיתי את המעשה הנכון. הטיסה במטוס קרב היא אירוע לא פשוט, דורש ריכוז ורמה גבוהה, וראיתי איך הביצועים שלי מתחילים להיות פחות טובים.
זו הייתה היכולת החשובה שלי מזה שנים: לדעת באמת מה הרמה שאני מפגין בטיסה. בעבר, כשהעריכו אותי מתחת ליכולותיי היית מתוסכל, אבל עכשיו, כשהייתי הראשון לזהות את הירידה ביכולתי לשמור על רמה – סמכתי על השיפוט שלי.
סביב תהליך הגירושים שעברתי בשנת 1999-2000 יזמתי פעמיים קרקוע באופן זמני כשהבנתי שהעומס הרגשי העצום חודר לעולם הטיסה שלי ומשפיע על רמת הבטיחות שלי בטיסה. פעם אחת זה היה בסידרת אימון שערכנו בבסיס רמת דויד, כאשר במהלך אימון קרב אוויר חלפתי באופן מסוכן, באשמתי, מטוס אחר ובפעם השניה זה היה כאשר תרגלנו תקיפה במטווח בנגב ומצאתי את עצמי טס בגובה נמוך מאד לקראת התקיפה, במהירות של 600 קשר (כאלף קמ"ש) וחושב על דיון צפוי בבית המשפט, כאשר דקה אחר כך כשאני כבר צולל מהגובה לכיוון המטרה ומנסה לכוון את המטוס למטרה אני מגלה שלא הכנתי אף מפסק לקראת התקיפה. בשני המקרים האלו נחתתי מהטיסה, הלכתי למפקד הטייסת והודעתי לו שאני מקרקע את עצמי עד שארגיש כשיר, ובשני המקרים מפקדיי קיבלו את החלטתי בהערכה. אבל עכשיו זה לא אירוע בדיד, עכשיו הגיע הזמן באמת לסיים.
אולי האישור האחרון היה כשניסיתי לשחזר באיזה גיל הפסיק אבי את שירות המילואים שלו. אבא היה רב סמל במילואים בחיל השריון והקפיד לעשות שירות מילואים עד גיל מאד מבוגר, אבל עד איזו שנה זה היה? ואז נזכרתי שבשנת 1973, במלחמת יום כיפור אבא היה מאד מתוסכל כי כבר לא נקרא למילואים, ובנובמבר שנת 1973 הוא היה בדיוק בן 43...
אז בגיל 48 אני יכול גם לפרוש.
בינתיים המשכתי לשמור על כשירות, ובמקום להתייצב לטיסה פעם בשבוע תיאמתי עם הטייסת מספר ימי ריענון בכל כמה חודשים, עד שבתחילת שנת 2006 הודיע לי מפקד הטייסת שיום סיום טיסותיי נקבע ל 31 במרץ, ביחד עם עוד 3 לוחמים מהטייסת שיסיימו טיסות – מרק ברגמן, נפתלי מעין וזאבי חפץ.
מרק היה איתי בקורס טייס 91, שממנו הודחתי, אבל סיים את הקורס וכטייס מצוין הגיע מוקדם להטיס F16. נפתלי היה כאמור צעיר יותר אבל גם הוא התבלט כבר בעבר, את זאבי חפץ הכרתי כי הייתי מדריכו בקורס טיס, ואני הייתי זה שהמליץ על העברתו ממגמת טייסי קרב לנווטים, ואכן הוא היה נווט מצוין, שלאחר סגירת מערך הפנטומים בחיל האוויר עבר אלינו לטייסת ומצא בה את מקומו.
ההודעה על קביעת מועד סיום הטיסות לא נפלה עליי כרעם ביום בהיר אבל בכל זאת, הייתה שם איזו מועקה שהדבר המופלא הזה שארך כבר 25 שנים הולך להסתיים.
ב 28 בפברואר הגענו, מרק ואני, ליום ריענון אחרון לקראת טיסת הפרידה, ולאחר גיחת סימולטור עלינו יחד לטיסת אימון קרב אוויר כדי להתרענן. אז גם הבנתי לראשונה שטיסת הפרידה שלי תתקיים 25 שנה ושבועיים בדיוק אחרי מסדר הכנפיים ב 1981 שבו קיבלתי כנפיים. רבע מאה, איזו דרך.
31 במרץ 2006, יום שישי.
התעוררנו מוקדם ויצאנו ברכב לבסיס נבטים. מכל בנותיי (ארבע באותו הזמן) בר לא יכלה להגיע בגלל שירותה הצבאי, אבל רומית, נוי וכמובן ליאור הקטנה הגיעו לבסיס ביחד עם בני משפחה וחברים שרצו לקחת חלק באירוע המרגש. ערב לפני כן פתאום חשבתי שכדאי לתעד את האירוע, ולמרות שידעתי שבחיל האוויר יש מסורת של צילומים החלטתי שלא לסמוך עליהם, ולקחת איתי את המצלמה הקטנה שלי וביקשתי מרונקל'ה לארגן מסרטת וידאו. בימים ההם, טלפון נייד שימש רק לשיחות טלפון ואכן רונקל'ה הצליח להביא מצלמת וידאו.
התכנסנו במבנה הטייסת ובשעה היעודה נדחקנו לחדר התדריכים. זה היה יום אימונים של כל הטייסת, ולכל רביעיה הוקצה אות קריאה שהתאים לאירוע. על הלוח הייו רביעיות בשם "נפתלי", "פרג", "מרק" ולמטוס שהוקצה למשימה של יירוט המתאמנים הקצו את אות הקריאה "זאבי".
למבנה האחרון שבמטס קראו "נשר" ואנחנו, רביעיית העוזבים היינו שם: נפתלי הוביל עם עופר הנווט בתא האחורי, אני הייתי מספר 2, מרק היה מספר 3 ועמוסי עם זאבי במטוס דו מושבי היו מספר 4.
בערב שלפני הטיסה התקשר אלי חברי אמיר מנור, אף הוא טייס בטייסת והציע לי שיטוס איתי במטוס דו מושבי. ללא היסוס סירבתי, למרות שנהניתי לטוס איתו לאורך שנותיי בטייסת. אמיר היה מהמובילים בטייסת וטייס מצוין, ולמדתי ממנו הרבה, אבל בטיסה האחרונה הרגשתי שאני רוצה להיות לבד.
הטייסת תרגלה ניווט נמוך לאורך כל המדינה, שהחל בטיסה גבוהה לאזור ראש הניקרה, ומשם בגובה נמוך לרמת הגולן, לאורך עמק הירדן, התגוננות ממיירט שיארוב להם ("זאבי" שהיה מטוס דו מושבי עם ברק בתא הקדמי ונווט שאיני זוכר מי היה בתא האחורי שצילם) ולסיום תרגלו תקיפה. אנחנו קיבלנו לכאורה את אותה המשימה, אבל היה ברור שבעיקר נטוס לאורך כל המדינה וניפרד מהנופים ומהטיסה.
התדריך הסתיים ויצאנו אל סככות החניה של המטוסים. מטוס שמספר הזנב שלו היה 100 חיכה לי בסככה. כל המלווים הגיעו איתנו אל המטוסים, והתכנסנו לתמונה של המשפחה ליד אף המטוס.
ועכשיו היה צריך להתרכז. הארגון המופתי של הטייסת אפשר לכל המלווים להגיע כמעט עד המטוס בשעה שערכתי את סיבוב הבדיקה המסורתי, אבל הפעם נוי עשתה את הסיבוב איתי והתכבדה בסגירת חלק מהפנלים שהיה עליי לסגור. בסיום הסיבוב הזה חתמתי בפעם האחרונה על ספר המטוס ועליתי על הסולם אל התא שאליו נכנסתי פעמים כה רבות. הידיים עשו את הפעולות השגורות, של היקשרות, חיבור הקשר והחמצן, הדלקת המתג החשמלי ותחילת איפוס מערכת הניווט, כשנוי טיפסה אל תא הטייס ונפרדה ממני. למטה ראיתי את כל הקהל, ובתוכו את יפעת מחזיקה את ליאור הקטנה שפחדה מרעשים אבל הפעם הביטה בסקרנות למעלה.
סגרתי את חופת תא הטייס כשאני רואה בזווית העין את הקהל נסוג לעמדה מרוחקת יותר מול המטוס כדי לאפשר לי להניע אותו בביטחה.
באישור המכונאי הפעלתי את המתנע – מנוע סילוני קטן שמסובב את המנוע העיקרי ומאפשר התנעה, העברתי את המצערת מ"חדל" למצב סרק ועקבתי אחרי המנוע האדיר הזה צובר סיבובים ומניע, כמו באלפי הפעמים לאורך 15 שנותיי כטייס "נץ".
מוכן להסעה, והסדים תחת גלגלי המטוס הוסרו, ואני מסיע בזהירות את המטוס החוצה מהסככה וימינה, עוצר כשהקהל משמאלי והמכונאים מסיימים בזריזות להוציא מספר פיני בטיחות, מפנים את השטח והמכונאי הראשי מצדיע לי – השבתי לו בהצדעה.
כמה פעמים יצאתי לטיסה, אחרי שהאנשים המופלאים האלו עמלו שעות בהכנת המטוס, תיקונים, העמסת חימוש ובסוף – הצדעה עם חיוך. אנשים אהובים.
כשהיינו מוכנים להמראה עלינו על המסלול, כל הרביעייה ואז במקום אישור ההמראה הרגיל של המגדל, כל טייס קיבל מבני משפחתו את האישור להמראה בקשר. "אבא, נשר 2" אמרה נוי, "רשאי להמריא" אמרה רומית. עזבנו בלמים ופתחנו מבער, המטוס רץ לאורך המסלול וניתק בדיוק מול הקהל שעמד בצידי המסלול, אני שוב באוויר, אבל בפעם האחרונה במטוס הזה.
טיפסנו לגובה 16000 רגל צפונה ב"דרך ההר", על גב ההר, כשמימיננו מנצנצים באור הבוקר הגגות של ירושלים ומשמאלנו כל שפלת החוף. היה קל לראות את אזור מודיעין ואת הישוב לפיד. שלפתי את המצלמה שלי וצילמתי, תוך כדי טיסה. לא מאד מותר אבל... מה יעשו לי?
גם אותי צילמו ולמרות שלא רואים ממש את לפיד בתמונה, ברור שהיינו שם.
במזג האוויר הנקי אפשר היה לראות קדימה לטווחים רחוקים ומעל חדרה יכולתי בקלות להבחין בעיר צור בלבנון, שהבליטה שלה לתוך הים הייתה קלה מאד לזיהוי.
לקראת ראש הכרמל התחלנו בהנמכה. מזג האוויר מושלם ואנחנו מנמיכים לכיוון הים ממערב לנהריה ופונים לטיסה נמוכה מעל הגליל. על פסגת החרמון אפשר לראות שלג, ובהוראתו של עופר שמצלם מהתא האחורי של נפתלי, הסתדרנו לתמונה כאשר החרמון ברקע
ה"מנהל" במבצעים של הטייסת יצר קשר עם בר, שהייתה בטיול עם החניכים שלה ברמת הגולן, והעביר לנו את מיקומם המשוער. התארגנו לחפש שלושה אוטובוסים באזור הירידה לנחת זוויתן, ועוד קודם קיבלתי הודעה מבר ב SMS שמדייקת את מקומם.
ואכן, במקום המיועד אפשר היה לראות שלושה אוטובוסים והרבה דמויות, חלקן מנופפות בידיהן – עשינו עוד סיבוב מעל החבורה, כשאני מוביל את השיירה ומעליהם עשיתי גלגול שלם. להתראות בר.
המשכנו בטיסה ובחלקו הצפוני של ים כינרת נגלה לעיננו מראה נפלא של כל האגם מחלקו הצפוני. המשכנו בטיסה דרומה, והצלמים צילמו. מעל עמק בית שאן, התקרבתי למטוס של עמוסי וזאבי לצילום מקרוב, ואפילו הורדתי את המסיכה למען הסר ספק מי מסתתר שם.
אנחנו דוהרים בעמק הירדן דרומה ברביעייה פרוסה במבנה קרבי, וההרגל לבדו כבר מתפעל את מערכת המכ"מ ומזהה מטוס במרחק של כ 15 מייל. ראשית המובילים, שתפקידם לכוון את המכ"מים שלהם קדימה, ואחר כך מספרי 2 ו 4 נועלים על המטוס שטס אלינו מדרום ומגבוה. די מהר מתברר מה שחשדנו שזהו "זאבי", המטוס שמדמה מיירט, אבל לאף אחד מאיתנו אין חשק להתחיל בתמרוני קרב מולו ואנחנו מתאמים איתו שימשיך איתנו לנחיתה. מימיננו ירושלים, במבט ממזרח ואני לא מתאפק ומבקש שיצלמו אותי על רקע הצד המזרחי של העיר
לקראת נבטים התקבצנו למבנה מכונס, ובהוראתו של ברק במטוס החמישי "זאבי", התארגנו לחליפה מעל לבסיס ממזרח למערב, לאורך המסלולים.
מתקרבים למבנה מכונס, טיסה עדינה ומדוייקת, אני מצד ימין, העיניים נעוצות בכנף של המטוס המוביל. עופר, בתא האחורי של נפתלי מסתובב אלי ומצלם.
על הקרקע ברחבה שליד מבנה הטייסת, וכן על גג המבנה המתינו לנו כל האורחים כשעברנו ברעש מחריש אזניים מעל למבנה הטייסת, וכל אחד בתורו "משך" לגובה עם מבער מלא.
נכנסים להקפה לפי הסדר וכל כולי רוצה עוד למשוך את הרגע. עוד לא לסיים את הפרק הנפלא הזה, עוד קצת. לשמחתי התקבע נוהג, לדעתי ראיתי אותו לראשונה כשמולכו ידידי סיים את טיסותיו ולפני נחיתה עשה עוד "הליכה סביב" כשהוא פותח מבער ועושה סיבוב נוסף, אז כולנו עשינו עוד אחד כזה ונכנסנו לנחיתה, הפעם באמת אחרונה.
בקטע האחרון, ממש לפני שגלגלי המטוס נוגעים בקרקע, זה זמנו של מגדל הפיקוח לאשר לנו לנחות, ואז שמעתי את קולה של יפעת: "אלוני, אני אוהבת אותך, רשאי לנחות". זה היה צפוי, אבל השתנקתי. לקח לי רגע לענות, "אני אוהב אותך" והוספתי – "לכולם תודה, אני נוחת – לאחרונה".
נחיתה, הסעה לסככה, קצת התבדחות בקשר עם הרביעיה, מרק שמציע אולי לרכוש איזה F16 משומש כדי להמשיך לטוס. אבל זה ממש נגמר.
בזהירות רבה הסעתי את המטוס לתוך הסככה הצפופה, זה יהיה ממש טיפשי לשפשף את הכנף בטיסה הזו. מולי עומדים כל האורחים: יפעת עם ליאור על הידיים ושני הוריה לידה, רומית שגדלה בבסיסי חיל האוויר, אבל הכי הרבה זמן בילתה כאן בנבטים. נוי שהגיעה איתי לכוננויות בבסיס, דוד משה, אחיו של אבא. אחיי תומר ומיגן ומשפחותיהם, וכמובן שבלטו בחסרונם אמא ואבא, כמה חסרו.
כיביתי, את המטוס, מפסקים מופסקים, חופה פתוחה. מבט אחרון ויצאתי.
מאז לא הבטתי יותר בתא הטייס של ה"נץ".
זהו. ירדתי מהמטוס, חיבוקים עם המשפחה והחברים. רומית שאומרת לי – איזה קלוז'ר יפה עשו לך אבא".
התכנסנו ליד מבנה הטייסת לנאומים, תודות.
נגמר.



















