לפרק הקודם

עדיין בשלב המכין – אבל הולכים לטוס

השלב השלישי מתוך שישה של קורס טייס, שארך באותם ימים שנתיים, נקרא "ראשוני" ובו חניכי מגמת קרב טסו על מטוס פוגה מגיסטר.

חיל האוויר עבד באותן השנים בשלוש תקופות אימון, שהיו דצמבר-מרץ, אפריל-יולי (עם מסדר כנפיים גדול) ואוגוסט עד סוף נובמבר.

שלב ה"ראשוני" שלנו יתחיל בעצם לקראת סוף תקופת ה"מכין" כדי שנגמור את המיון עד תחילת התקופה הבאה.

וכך בסוף אוקטובר 78, עדיין חניכי השלב השני, חתמנו באפסנאות על סרבלי טיסה, חגורת מילוט וקסדת טיסה, ובספריה על ספרות מטוס של "פוגה" והתחלנו ללמוד על המטוס.

פוגה מגיסטר היה מטוס סילון דו מנועי, מתוצרת צרפת, עם שני מושבים, זה מאחורי זה, ומצנחים שמאפשרים נטישת המטוס. במלחמת ששת הימים השתמשו במטוס אפילו לצרכים מלחמתיים, עם רקטות שהותקנו עליו.

סרטון מעניין על הפוגה –

כבר עברנו בעבר קורס ללימוד מטוס. זה היה כשלמדנו על ה"פייפר" – אבל הפעם זה היה אחרת לגמרי. ראשית, זה היה מטוס הרבה יותר מורכב, ושנית – נדרשנו להכירו באופן מעמיק הרבה יותר; נטוס עליו שמונה חודשים (אנחנו מקווים) כולל טיסות סולו. בטיסת סולו אין את מי לשאול, וצריך להכיר את המטוס על בוריו.

קורס הסבה פוגה מגיסטר

בקורס ההסבה למדנו מונחים ישראלים כמו כמו "טובלן", "שסתום כרכר", ומושגים צרפתיים כמו "ז'וזר" ו"ויט-ויט" (הורקה מהירה של דלק). התעמקנו בלוגיקה הסבוכה של ניהול ההידראוליקה, הורדת גלגלים, וסת הדלק למנוע. הצרפתים, כמו שלמדנו להבין אחר כך, הצליחו לסבך כל דבר.

אבל אחד המכשולים העיקריים היה הבד"ח. ספר הבדיקות החיוניות של המטוס היה פנקס עם דפים מנויילנים ובו כל נהלי התפעול של המטוס, החל בנהלים הרגילים, כמו הכנת המטוס לטיסה, התנעה וכדומה, דרך מגבלות המטוס בדפים ירוקים, ועד לנהלי חירום בינונים שהיו בדפים צהובים ונהלים חמורים שהיו בדפים אדומים.

את כל הספר היה צריך ללמוד היטב, אבל את ה"ירוקים" (מגבלות), וה"צהובים" ואת ה"אדומים" היה צריך לדעת לדקלם, מילה במילה.

כן, כשיש לך אש במנוע, אתה לא מתחיל לחפש את הספר הזה ואת העמוד המתאים – הכל בעל פה.

וזה לא היה פשוט. שלא להזכיר שגם את ה"לבנים" היה צריך לדעת בעל פה, וגם ללמוד את מפת איזורי האימון, ואיך טסים לכל איזור שכזה ומה גבולותיו, שלא נחרוג. שם למדנו על ישובים שמעולם לא היכרנו וגם כאלו שהיכרנו מתקופת טיסות הפייפר. יצרנו ראשי תיבות כדי לזכור את שמות הישובים, משהו כמו שמ"ש ג"ם (שרשרת מעגלים שיבולים גבעולים מלילות).

המון ללמוד, מעט זמן, הרבה מה להפסיד: מי שלא יעבור את המבחנים, פשוט לא יזכה לטוס על פוגה. מאד ברור.

אז למדנו, ביום, בלילה, וכשאפשר היה הלכנו ל"ישיבה במטוסים", כדי לתרגל את המקום שאליו מסתכלים, איפה השעון, הנורה, הלחיץ, המתג.

מבחן סיום ההסבה עבר, ואם היו כמה שהזדקקו לסיבוב נוסף, כולנו הגענו ליום הגדול.

טיסה ראשונה בפוגה

7 בנובמבר 78 – היום מתחילים לטוס.

אחרי ארוחת בוקר הסתדרנו בשלשות וצעדנו לטייסת. שם החלפנו את בגדי ה"א" (מדים רגילים) לסרבלי טיסה, וירדנו לחדר התדריכים.

מפקד הטייסת, רס"ן לבני, שהיה ידוע בכינויו ג'בל (על שם ג'בל ליבני שבסיני) פתח את תדריך הבוקר. לא הייתה אווירת חג, הכל מאד ענייני. כל המדריכים היו גם בחדר, ואנחנו היינו נרגשים מאד.

כל שלושה חניכים קיבלו מדריך.  כשהסתיים התדריך התייצבנו בדום מתוח אל מול המדריך: סגן משה קרת. איש גבוה ומרשים, מדבר בשקט, נעים הליכות עם ריש מתגלגלת קצת. הוא הציג את עצמו בקצרה: טייס סקייהוק (עייט) צעיר מטייסת 115. לימים נפגשתי עם מויש קרת בטייסת 115, והפעם הוא היה סגן המפקד ואני טייס עייט צעיר בטייסת 115. מויש הבטיח לנו אז ש"יש לכם עוד 20 שנה לטוס"…

יחד איתי היו יובל ואהרל'ה. קרת תדרך אותנו לטיסת סיבוב באיזורים. סוג של טיסה פשוטה, בה הוא יטיס את המטוס ברוב הזמן ואנחנו רק נתרשם. כמובן שבכל פעם רק חניך אחד יטוס והשניים האחרים ימתינו במבנה הטייסת. לשמחתי הייתי הראשון לטוס איתו, וכולנו יצאנו למטוס. שם הראה לנו קרת את הגירסה שלו לסיבוב הבדיקות החיצוניות של המטוס, הסביר לנו איך להכין לו את החגורות בתא האחורי (לפתוח את החגורה עד מספר 8) ולהשיג לו שתי כריות. צריך שלמדריך יהיה נוח… נכון?

קרת עזב אותנו והלך לחתום על ספר המטוס, אהרל'ה ויובל חזרו לטייסת ואני נשארתי לבד, עם המטוס. נקשרתי במושב הקדמי. ישבתי כבר במושב הזה פעמים רבות, אבל הפעם זה היה "על באמת". הידים רועדות ו… שכחתי את כל מה שהיה צריך לעשות. בלאק אאוט מוחלט.

מה עושים? עוד מעט קרת יגיע, ואני ממש לא יודע מה עושים עכשיו. ואז התחלתי לדקלם את סדר הדברים:

היכנס לתא, בלמי חירום – הפעל, גובה מושב, מרחק דוושות – התאם, קשור את עצמך…

הוא עמד מבחוץ, משמאלי. על כונס האוויר השמאלי של המטוס כבר הורכבה רשת מגן ואת תהליך ההתנעה בפעם הראשונה עשיתי כשהוא עומד מבחוץ ומשגיח עלי, ידיו קרובות למנופים והמתגים – מוכן להתערב אם אעשה טעות.

מכאן זה הלך מאד מהר. הפעלת מתנע שמאל, והמנוע מתחיל להסתובב בקול יבבה. העיניים עוקבות אחר מד הסיבובים של המנוע, וכשמגיע הזמן, מתחילה יד שמאל לפתוח את ברז הדלק – ידית ארוכה ליד רגל שמאל, תוך כדי שאגודל שמאל לוחצת על כפתור ההצתה.

עכשיו מחכים לראות שהטמפרטורה עולה, ושהמנוע "תפס".

סיימנו להניע מנוע אחד ואחר כך את השני, קרת קופץ לתא האחורי וסוגרים את החופה. מכאן ממשיכים בסדר הפעולות – מפעילים מערכות, ומוכנים להסיע את המטוס.

החל ברגע זה קרת עשה את כל הדברים מהתא האחורי. במטוס הפוגה היו כל ההגאים והמנועים ניתנים להפעלה מהתא האחורי, והתחלנו לנסוע לכיוון המסלול כשהוא מדבר ברדיו, מסיע את המטוס מהתא האחורי ומסביר לי מה קורה. ברוגע, באופן ברור ושקט.

התיישרנו על המסלול, וקרת ביקש רשות המראה. "שב איתי על ההגאים" הוא אמר לי, והמשמעות היא שאני מחזיק את כל ההגאים כמותו, אבל הוא מטיס את המטוס.

המצערות ששולטות על כוח המנועים זזו קדימה, חיכינו שהמחוונים יראו שהמנועים מוכנים וקרת עזב את הבלמים. המטוס החל לנוע קדימה, במהירות הולכת וגדלה. ישבתי כמהופנט… הכל רץ כל כך מהר, ואחרי זמן קצר היינו באוויר. הטיסה הייתה חלקה, ובזווית העין ראיתי את ידית הגלגלים עולה, ושלושת הנוריות הירוקות שמסמנות שהגלגלים נעולים במצב מטה, כבו.

מהאוויר כל העולם נראה אחרת. בוודאי שלא כמו במפה. צריך לפנות ימינה לאופקים – איפה אופקים בכלל?

למזלי קרת לא בחן אותי אלא רק הראה לי. כן, חיפשתי קרוב מדי, העיירה אופקים נראתה היטב וטסנו לשם. מאופקים המשכנו לצומת גילת, ומשם לנתיבות.

לא הצלחתי למצוא אף יישוב שהיה חשוב לדעת היכן הוא. איפה מושבים פטיש ומסלול? איפה שרשרת, שיבולים, מעגלים ומלילות? איך אמצא אותם?

הסיבוב באיזורים התקרב לסופו. קרת הסביר לי מה רואים, אבל אני הייתי במקום אחר. מאד מודאג… איך אצליח להתמצא באוויר? אני נמצא הרבה מאחורי המטוס.

וכבר אנחנו מתקרבים למסלול, נוחתים ונוסעים לנקודת החניה שלנו.

הסתיימה טיסה ראשונה. ירדתי מהורהר, ודי לחוץ.

ממשיכים לטוס

על הקרקע, אחרי תחקיר קצר עם קרת, התחלתי לשוחח עם החברים האחרים. מסתבר שהיו כאלו שדיווחו שהיו לגמרי טובים באוויר, והיו כאלו שהיו כמוני או אפילו פחות. הבנתי שלקראת הטיסה של מחר אצטרך להתמקד בלימוד אחר של המפה, ואת כל שעות היום, וחלק מהלילה, העברתי בלדמיין את המפה מנקודת המבט הזו, של גובה הטיסה של הפוגה.

הטיסה השניה הייתה הדגמה של פעולות ההגאים. הפעם כבר הייתי צריך לעשות את רוב הפעולות בטיסה: התנעת המנועים, הסעת המטוס על המסלול, דיבור בקשר והשתתפות בהמראת המטוס. ממרחק של יותר מארבעים שנה אני חייב להודות שלא זכור לי שום דבר מיוחד מכל אלו. הטסתי את המטוס לאיזור האימונים שהיה בערך מעל עזה. שם הראה לי קרת את השפעת ההגאים, ואני, שהתכוננתי היטב לשיעור – ידעתי להבין מה אני רואה ולענות לשאלותיו הבודדות.

ואז קרה משהו אחר. קרת אמר לי – בוא ונעשה קצת תמרונים כדי שתראה שההגאים יודעים לעשות עוד דברים. ומיד החל בתרגילי איירובטיקה, כשהוא מסביר לי מה זה גילגול בטיפוס (Climbing Roll), הימלמן, ספליט אס, לופ, שמיניה קובנית ו…

אני אומר לו "אני חושב שאני הולך להקיא"…

קרת השקט והנוח הפך מיד את עורו. "מה פתאום?" הוא צעק עלי. "אצלי במטוס לא מקיאים! אתה מטיס עכשיו – שמור גובה, למה אתה בפניה?! תבדוק מה מצב המנוע"

הייתי כל כך בהלם, ששכחתי הכל ורק הטסתי את המטוס. כמו מכונה… ימינה, להנמיך, שמאלה, ישר, שמור גובה…

ולפני שהרגשתי בכך – כבר ראיתי מולנו את המסלול, וקרת לקח את ההגאים והנחית אותנו.

רק על הקרקע נזכרתי שהייתה לי בחילה. זהו, עבר ומכאן לא חשתי בכך שוב.

זה מה שקרת כתב בתיק האישי שלי:

צ'ק 8

זה היה ידוע שאחרי 8 טיסות יש מיון. חלק הולכים הביתה. זו בעצם הפעם האחרונה שיש "מסדר טילים" שבו קבוצת אנשים ייפרדו מאיתנו בסוג כזה של מפגש. מכאן זה יעזבו אנשים באופן אישי.

הרגשתי שאני טס טוב, והייתי אפילו די שאנן.

קרת היה רגוע, מעולם לא הרים את קולו (אם נתעלם מטיסה 2 ההיא…) והרגשתי שבסך הכל אני עושה את הדברים באופן סביר. ממריא, טס לאיזור האימונים, מדבר בקשר, טועה ומתקן (או שלא מתקן).  למדתי לעשות לופ (לולאה) ופניות חדות, למדתי אפילו לנחות, המטוס היה לא קשה להטסה, אבל מדי פעם הרגשתי את ההגאים זזים בלי שאני אזיז אותם בזמן הנחיתה – קרת היה מתערב מהתא האחורי ומוודא שהמטוס לא יתרסק.

זה היה בסדר, שלב לימוד הנחיתה הוא אחרי צ'ק 8.

אהרל'ה דיווח שאצלו זה אחרת לגמרי, וששום דבר לא ממש מצליח לו. ניסיתי לבדוק איתו מה הבעיות ומהר מאד התברר לי שאין לי דרך לעזור. זה פשוט לא מצליח לו.

יובל הרגיש מצויין, ושידר שאין שום בעיה.

טיסה 8 הייתה עבורי רגילה לגמרי, היו כמה חניכים שבטיסה 8 טסו עם מפקד הטייסת או מפקד הקורס, או אפילו עם טייס בכיר ממפקדת בית הספר.

מסדר הטילים התקיים בחדר התדריכים. לבני קרא את שמות העוזבים, ובערך שליש מהחניכים עזבו אותנו. יובל ואני נשארנו לשבת, אהרל'ה עזב. הכל היה צפוי.

ממשיכים.

הקפות

חדר התדריכים נראה ריק כשעזבו כל החניכים שסיימו את דרכם. חלקם יעברו למגמת מסוקים, חלקם (כולל אהרל'ה) לנווטים, וחלקם יסיימו את דרכם בבית הספר לטיסה.

רס"ן לבני נשאר בחדר והחזיר אותנו לתלם. היעד הבא הוא טיסת סולו. לרובנו יוחלף מדריך, ויש לנו 10 טיסות כדי להתכונן לאירוע המשמעותי ביותר בחיינו הטיסתיים עד כה – להטיס מטוס לבד. טיסה 18 היא מבחן סולו, ולאחריה טיסה 19 – עושים לבד – אם עברנו.

למחרת קיבלתי מדריך חדש – סגן א.  נדמה לי שגם יובל היה חניך שלו.

א. היה בחור גבוה וקופצני, עם קול רועם ומסטיק נצחי בפה. התדריך לטיסת ההקפות היה די פשוט, שכן עברנו על כל הפרטים בתדריך הכיתתי, למדנו את כל התיאוריה ועכשיו רק נותר לתרגל.

יצאתי למטוס להכין אותו לטיסה. זה היה הנוהל הרגיל: כשיש מטוס – החניך יוצא אליו, בודק אותו, מכין את התאים, נקשר במקומו וממתין למדריך.

סגן א. הגיע בהליכתו הקופצנית ונכנס למטוס.

די מהר התברר שא. אינו קרת. הוא היה חסר סבלנות ורגזן. כל טעות, כל דבר שלא התאים לו – צעקה.

ואני – עם כל צעקה מאבד את הריכוז, נלחץ, מתפקד פחות טוב. התחלנו בטיסת ההקפות הראשונה כשאני במצוקה גדולה. וככל שאני במצוקה גדולה יותר, א. צועק יותר, מה שמוריד לי עוד את רמת הביצוע וחוזר חלילה.

הצלחתי להתקדם, אבל זה היה קשה ואיטי. א. היה רוקע ברגליים מאחור, צורח עלי "פרג, תצא מההלם!!! אתה שומע?!"

טסתי רע מאד, וידעתי את זה.

טיסת הקפות היא כמו משרד. ממריאים, מקפלים גלגלים ומדפים, פונים 180 מעלות לכיוון הנגדי להמראה, מול המגדל בערך מורידים גלגלים ומדפים, ובהמשך פונים למסלול ונוחתים, על המסלול פותחים מנוע וממריאים מחדש.

כך, 6, לפעמים 7 או יותר הקפות בכל שיעור. לא כיף, אבל חשוב מאד.

בחלק מההקפות מדמים תקלה, כמו כביית מנוע, בעיה בלחץ השמן או במד המהירות, ובכל אירוע כזה יש סדר פעולות שצריך לזכור בעל פה ולבצען, תוך כדי תיאום ברדיו והטסת המטוס בבטחה לנחיתה. התקרבנו לטיסה 18 – מבחן הסולו – והיה לי ברור לגמרי ש…איפה אני ואיפה סולו.

סגן א. היה צורח כבר כשנכנס למטוס ומשם הייתי כבוי ומתפקד בקושי. מדי פעם ניסיתי להסביר לו שאני פשוט לא מצליח לתפקד כך, והוא ענה לי שהוא צועק כי אכפת לו. הבנתי שאני צריך להתמודד גם איתו, אבל זה פשוט לא הצליח.

לפעמים טסנו שתי טיסות ביום, וכך היה גם ביום של טיסה 17. הטיסה הראשונה הייתה… ככה.

א. הצליח שלא לשאוג עלי, ואני הצלחתי להטיס בערך את המטוס.

עלינו לטיסה 18. היא התחילה רע, ובהמשך הדרדרה לגמרי. א. ירד ממנה צרוד, ואני הרגשתי שזה לעולם לא יצליח…

מי שלא מצליח לעשות סולו אחרי טיסה 18 מקבל טיסה 18א'. אם גם בטיסה זו הוא לא מצליח, אז טיסה 18ב'.

היו לא מעטים שנזקקו לכמה אותיות כאלו, ולכולנו צרב לראות את המאושרים שהצליחו לעשות סולו, נשטפו כמיטב המסורת והמשיכו להתקדם.

18ב, ג,' ד', … פשוט נתקעתי. כל טיסה כזו היא מבחן סולו, שיכול להסתיים בכך שאטוס לבד. באחת הטיסות הגיע לטוס איתי אל"מ אשר שניר, מפקד בית הספר לטיסה. הוא דווקא היה שקט מאד כדרכו. אני לא זוכר מה היה שם, אבל לא קיבלתי ממנו סולו.

שניר היה איש מאד מרשים. דיבר תמיד בשקט ועיניו האפורות קדחו חורים דרכנו. הוא היה אלוף הפלות ממלחמת ששת הימים, והמילים יראת כבוד היו מדוייקות בהתייחסות הכלל אליו. כאמור – לא נתן לי סולו, בצדק.

עשיתי כבר את טיסה 18 ו' – שש טיסות נוספות וממש לא הצלחתי להבין לאן מצביע "אף המטוס".

כשנוסעים במכונית, אז המכונית מתקדמת לכיוון החרטום. אולם במטוס, בעיקר כאשר יש רוח שאינה בכיוון המסלול, לעיתים המטוס צריך לטוס הצידה כדי לנחות. בסרטון הבא רואים דוגמאות קיצוניות של נחיתה כזו:

לג'בל עלה רעיון: הוא הבין שאני לא מצליח לדמיין לאן המטוס מצביע, אז הוא לקח אותי לטיסה כשאני יושב במושב האחורי והוא מטיס מהמושב הקדמי. כשאני מאחור וכל אף המטוס נמצא לפני היה הרבה יותר קל להבין את הנושא, ואם לא די בכך, היה למדריך מאחור פריסקופ שעזר לראות ישר קדימה. אתה מסתכל דרך הפריסקופ ואתה רואה רק את מה שבדיוק מול אף המטוס. עשינו כמה הקפות כאלו והבנתי בדיוק על מה דובר. אפשר לראות את הפריסקופ ואיך נראה המטוס מהתא האחורי בסרטון השני שמופיע בפוסט הזה.

בימים הקרובים טסתי עם א. עוד כמה פעמים, בחלקם היה מזג אוויר שלא אפשר מראש לתת לי סולו, אבל הבנתי שאני מתקדם, נפרץ מחסום. אפילו א. היה קצת פחות רועש.

הקורס ממשיך בשלו, תקופת ה״מכין״ הסתיימה והחלפנו כותפות ל״ראשוני״, עוד פס לבן על הכותפת. אפילו חגגנו "מסיבת סולו".

חוגגים?  בטח. אני עדיין לא מאושר לטוס לבד…

סולו במטוס פוגה

15 בדצמבר היה יום נאה.  כל חבריי כבר עשו סולו ראשון, סולו שני, וכבר הפסיקו לספור… אפילו עשינו כבר מסיבת סולו.

המדריך שלי, א' היה בתורנות במגדל, שם חייב להיות מדריך טיסה בכל עת שחניכים טסים סולו. יצאתי לטיסה 18 ט"ו… כן, חמישה עשה מבחני סולו אחרי המבחן הראשון.

המדריך שטס איתי את מבחן הסולו היה סגן ל. שאיתו טרם טסתי. הוא התחיל את התדריך באמירה מאד ברורה: היום אתה עושה סולו. לא מעניין אותי מה יקרה, אתה מסיים את העניין הזה. בנעימות, בלי יותר מדי פרטים, כך הוא סיכם את התדריך ויצאנו למטוס.

זה התחיל טוב והמשיך כך. גם טעויות קטנות לא הפריעו לי לשמור על שליטה במטוס. תחקרתי כל טעות ותיקנתי. פשוט ידעתי שזה יצליח היום.

ל. ישב בשקט במושב האחורי, מדי פעם העיר, לפעמים שיבח.

ואכן, אחרי  3 או 4 הקפות אמר לי ל. "זאת – לאחרונה". כלומר – הורה לי לדווח למגדל שבנחיתה הזו נעצור ונפנה את המסלול. עכשיו יש רק שתי אפשרויות: או שהטיסה פשוט נגמרה או ש…

ואז הוא מוסיף את מילות הקסם: "ותגיד למגדל שנפנה את המסלול בסופו".

אופס!!! זה כבר אומר שאני הולך לסולו. בכל הטיסות עם מדריך מותר לרדת מהמסלול המסלול כשמגיעים למהירות מתאימה כשמגיעים לחיבור מתאים, וזה קורה לפני סוף המסלול, אבל בסולו חייבים להשתמש בכל המסלול. על כן לפני הסולו עושים בדיוק את אותו הדבר.

הלב החסיר פעימה; זה באמת הולך לקרות!

נחתתי ופיניתי את המסלול. בסככה המתינו המכונאים לאות מהמדריך, והביאו רשת מיוחדת לכסות את כונס האוויר השמאלי של המטוס, כדי למנוע שאיבת חפצים למנוע המסתובב בעת שהמדריך יורד מהמטוס. העיקרון היה לא לכבות את המנועים, לא לצאת מהמטוס, המדריך יוצא, ואני הולך ועושה הקפה אחת לבד. זהו.

ל. דילג החוצה, ניגש אלי ואמר לי – "בהצלחה!" מישהו כנראה אמר לחברים שאני יוצא לסולו ואפילו היה מי שצילם אותי…

ל. התרחק מהמטוס, ואני סגרתי את החופה הקדמית. המכונאי סילק את הרשת מכונס האוויר ואני הייתי מוכן. לבד.

מבט במראה, אכן – התא האחורי ריק.

מעכשיו הפעולות הרגילות: מבקש הסעה ברדיו, ומבקש להסיע לתחילת המסלול. כמו בנחיתה – כשטסים עם מדריך אפשר להשתמש רק בחלק מהמסלול, אבל כשטסים לבד – ממריאים רק מתחילת המסלול. זוהי דרך ארוכה יותר, וכמה פעמים דמיינתי את עצמי כבר עושה אותה.

והיום זה ממש קורה.

הסעתי את המטוס לאט ובזהירות. ל. צריך להספיק להגיע למגדל הפיקוח ושם, יחד עם המדריך הקבוע שלי א. שבמקרה היה התורן היומי, ישגיחו עלי.

בתחילת המסלול סיימתי את כל ההכנות והודעתי למגדל שאני מוכן ושיודיעו לי כשאני יכול להמריא לסולו ראשון.

זה לקח עוד דקות ספורות וקיבלתי את האישור.

שחרור בלמי החניה, והתגלגלות אל המסלול. הכל לאט ובזהירות, לא לשכוח שום דבר. אני מוכן "חופות נעולות, המראה" שידרתי החוצה בקול הכי רגוע שיכולתי לגייס. "רשאי להמריא להקפה" הייתה התשובה.

מנועים, טמפרטורות, עזיבת בלמים – נוסעים…

המהירות מגיעה, משיכה קלה בסטיק ואני באוויר. אין זמן לחגוג. צריך לקפל גלגלים, לקפל מדפים, לבקש לפנות ימינה ל"עם הרוח"… "רשאי לעם הרוח" זו התשובה המיידית של הפקח במגדל. הוא לא מתרגש, אבל אני – בשמים!

מעכשיו אני, ורק אני יכול להחזיר את המטוס ואותי לנחיתה.

אני נכנס להקפה אחרי מטוס אחר, מוודא שיהיה מרחק מספיק וכשאני מיושר בכיוון ההפוך לכיוון המסלול יש לי כמה שניות להתרגש. אני חושב שצעקתי משהו. בטוח שהסתכלתי שוב במראה לוודא שאין בתא האחורי אף אחד. היה ממש ריק.

מוריד גלגלים בזמן, מדווח למגדל, מקבל מספר לנחיתה, ואני רואה שהמטוס שלפני קצת קרוב. הקטנתי מהירות. במקום הנכון מתחיל פניה ימינה, לכיוון המסלול. הגישה נראית טוב, המטוס שלפני כבר נחת אבל עדיין על המסלול. מה עושים?

"רשאי לנחות" אומר לי הפקח במגדל, ואני במבוכה… המטוס שלפני לא פינה עדיין את המסלול. הוא אמנם בחלקו הרחוק של המסלול ואני בטוח שאספיק לבלום את המטוס עד שגיע אליו גם אם יחליט לעצור פתאום. אבל האם זה מותר? בטוח? מה עושים?

למפקד בית הספר לטיסה הייתה אימרה: "אם יש ספק, אין ספק".

פתחתי את המנועים וטיפסתי בחזרה. לפעולה הזו קוראים "הליכה סביב".

"מה קרה? למה הלכת סביב" שואל אותי הפקח. "מטוס על המסלול" עניתי לו בקול הכי טייסי שיכולתי לגייס.

שקט.

פונה שוב ל"עם הרוח", מוריד גלגלים, שוב יש מטוס לפני. באיזור המסלול של חצרים תמיד יש הרבה מטוסים, ואני יודע להתייחס אליהם. עכשיו אני פותח ממנו מרחק גדול יותר.

פונה לכיוון המסלול, "רשאי לנחות" מהמגדל, והמטוס שלפני עדיין על המסלול…

"יש מטוס על המסלול" אני משדר.

"תנחת!" אי אפשר לטעות בשאגה של סגן א. כמעט אפשר היה לשמוע את השאגה גם בלי הרדיו…

ריכוז, מהירות, קצת רגל ליישר את המטוס אל כיוון המסלול. נחתתי. כל האוויר משתחרר, הרגשת ריחוף.

תתרכז! הטיסה לא נגמרה. אני מפנה את המסלול בסופו, נעמד במקום ומפעיל בלמי חניה.

רגל אחת קצת רועדת, הדופק מורגש היטב. זהו – עכשיו להתרכז. להרים מדפים, לכבות אור נחיתה, להפסיק מה שצריך ולהסיע לסככה.

שם כבר אפשר לראות את החברים ממתינים עם דליי מים. כיבוי מנועים – בוצע סולו!

את הבעיטות בישבן ודליי המים לא הרגשתי. הייתי מוצף מבפנים. הצלחתי.

אז זהו. אני באופן רשמי ב"ראשוני" ועל זה – בפרק הבא

שלב הראשוני