3 בספטמבר 1991. יום שלישי בבוקר.

הטלפון צלצל.

כל כך הרבה דברים מתחילים בצלצולו של טלפון, בעיקר אם הוא מעיר אותך בבוקר.

אבל לצלצול הטלפון של אותו הבוקר היה צליל אחר, חיכיתי למשהו כזה. הטלפון היה ממוקם בקצה השני של דירת שיכון המשפחות בבסיס רמון, וחציתי את הדרך במהירות, כדי לא להעיר את הבנות. אבא על הקו, חנוק, עצוב. "נראה לי שזה הולך להיות בקרוב" הוא אומר, "ואומרים שלפני הסוף יש לפעמים איזה זמן של בהירות, של הכרה, וחשבתי שתרצה להיות כאן עם אמא…"

כן, הוא צודק. כבר כמה ימים שאמא מתנדנדת בין ערות חלקית בהשפעת מורפיום לבין שינה וחוסר הכרה. אין כבר תקווה לנסים, רק קהות חושים ועצב גדול. אמא בדרך שממנה אין חזרה. הוא צודק. מקומי שם.

כולם בבית ישנים עדיין, וברור לי שצריך לוותר על יום טיסות ולצאת לדרך. הצוואר עדיין כואב מהטיסות של אתמול, צריך להתרגל למטוס החדש ולעומסים המפתיעים שהוא מפעיל על הגוף, אבל כל זה שייך לעולם אחר ולמערכת חוקים ומחשבות אחרת. אני נוסע לאמא, בפעם האחרונה. השעה מספיק מוקדמת כדי לתפוס את ה"תובלה", המטוס שמביא את הטייסים שגרים במרכז, לעוד יום טיסות.

המטוס מנסר את דרכו בשמים. שנה וחצי חלפה מאז החתונה של תומר.

אמא סבלה כאבים, שהחלו עוד לפני החתונה של תומר, אבל השתדלה להתגבר. אולי ניסתה בכלל להתעלם, שיעבור.

בתמונות החתונה רואים את פניה מחייכים חיוך כואב שמסתיר מבפנים כאבים עזים. אחרי החתונה, כשאני שיכור לגמרי כשלתי את המיטה ורק למחרת בבוקר תפס אותי אבא במשרד וסיפר לי שאמא עברה בלילה ניתוח בבטן והוציאו לה חלק מגידול גדול מאד. המצב רע, אומר אבא, והוא לא נוטה להגזים בדברים כאלו.

אמא עדיין ישנה בחדר ההתאוששות ואני נוסע לבית החולים קפלן בכפר סבא. עדכון אחרון מאבא, שאומר שהוציאו לאמא בניתוח גידול – כחצי אשכולית גודלו, כנראה ממאיר, מהמעי הגס. לא ברור מה הולך להיות, אבל אנחנו מבינים שהמצב ממש לא טוב. אנחנו נכנסים לחדר ההתאוששות ואמא כבר בהכרה. הצינורות לא מאפשרים לה לדבר והיא מנסה לדבר בתנועות שפתיים. "סרטן" היא מסמנת לנו, ואפילו כותבת בתנועות ידיים. אמא יודעת, ואנחנו כבר לא יכולים להכחיש.

אני משקיף מבעד לחלון ה"דקוטה", ולא רואה כלום. כל גופי והוויתי כאילו נתונים בתוך מיכל שמן צמיג, וקהות חושים אופפת אותי.

תחושת האסון ברורה לכולנו מהשלב הראשון, ובימים שחלפו לאחר הניתוח הדברים מתבהרים עוד יותר. אמא מוזמנת למחלקה האונקולוגית בבית החולים ומבקשת שאבא, תומר ואני נבוא לשיחה עם הרופאה.

אנחנו ממתינים בדממה ליד חדרה של הרופאה, ממתינים לשמוע את מה שכולנו כבר יודעים שיגיע.

אמא פותחת ואומרת שהיא מבינה שיש לה סרטן, ושמדובר במחלה סופנית. ברור לה שאפשר לעשות כמה טיפולים והיא מבקשת לדעת את כל מה שניתן כדי שתוכל לבחור בדרך הנכונה ביותר, כדי להילחם כמה שאפשר ולהרוויח איכות חיים אם זה מה שנשאר.

הרופאה קולטת עם מי יש לה עסק ואינה משאירה הרבה ערפל: מדובר בסרטן המעי הגס, בשלב שיצא כבר מתוך המעי ושלח גרורות לחלל הבטן. יש אפשרות לעכב את התפתחותו של הגידול ובמקרים מסוימים ונדירים אפילו לעצור את ההתפשטות, אבל המצב לא טוב. אמא שואלת שאלה ישירה: "כמה זמן נשאר לי" והרופאה מנסה להתחמק בהסבר שכל חולה מתמודד עם המחלה באופן שונה, בסיכויי החלמה שונים ועוד. אבל אמא לא מרפה והרופאה זונחת את הטקטיקה הזו. שנה וחצי – היא אומרת, זה מה שמקובל. התאריך – 3 באפריל 1990. שנה וחמישה וחצי חודשים אחר כך אמא תמות.

המטוס מנמיך לשדה דוב, ואני מתארגן בכורסה הנוחה של הדקוטה. בדרך כלל טיסה במטוס כזה היא סיוט, כשהספסלים מסודרים לאורך דפנות המטוס, אבל יש מטוס אחד בחיל האוויר שהותקן בתצורת אח"מים, ובו יש כורסאות נוחות להפליא. היום יצא לי אחד כזה.

לפני 22 שנה, בחג חנוכה של שנת 68, טסתי עם אמא לבקר את אבא ששירת במילואים בשארם-א-שייך זו הייתה טיסתי הראשונה במטוס בכלל. זה היה מטוס רועש – נורד. כשהיינו שם עם אבא הגיע הרמטכ"ל דאז – יצחק רבין – לביקור באזור ובין היתר ניתנה לי האפשרות להציץ למטוסו. דקוטה בתצורת אח"מים, מן הסתם אותו המטוס בדיוק. לא אשכח.

בעיתון "דבר לילדים" המצהיב של אותה שנה רואים את אמא ואבא יחד איתי במרפסת של בניין המפקדה מביטים בשמחה, כמה זמן עבר…

יצאתי משדה דוב בטרמפ לכיכר מילאנו בתל אביב, ממתין לאוטובוס לרמת השרון. המתנתי בתחנה השקטה, של בוקר מאוחר.

תקופת הכימותרפיה הייתה תקופה של מאבק. אמא לא בזבזה זמן בהכחשת המצב וקיבלה את המלצת הרופאה להתחיל בטיפול כימותרפי כדי לנסות ולנצח את פצצת הזמן שתקתקה בגופה. שבוע טיפולים באשפוז בבית החולים ושבועיים חופש בבית – זה הקצב החדש של החיים. בשבועות שבין הטיפולים אמא הצליחה לתפקד, אבל הייתה חלשה וחיוורת. התגובה הלכה והייתה קשה מטיפול לטיפול, והרופאים אמרו שרק בסוף הסבב הזה יהיה אפשר להעריך את מידת השפעתו על הגידול.

אחד בספטמבר, כמעט 5 חודשים של טיפול, ואמא מבשרת לנו שהבדיקות אומרות שהגידול נעצר, ואפילו נסוג. הרופאים לא מאמינים למראה עיניהם, אבל קרה דבר נדיר. למחרת אנו מתכנסים במסעדה ברחוב פרישמן בתל אביב, לחגוג את יום הנישואין של ההורים, וגם את התקווה החדשה. אינני מבין את משמעותו המדויקת של המצב, אבל ברור שיש סיבה לאופטימיות.

המתנה שקניתי להורים היא ספר הנקרא "בית ספר לידידות". כל כך הרבה שנים אני מסתובב עם תחושה שהיחסים בין הורי אינם מן המשופרים, אבל בתקופת המחלה הייתה שם מין עדנה כזו, משהו ממקום אחר. זמן קצר לפני שאני יוצא מהמשרד למסעדה אני יושב ומחבר ברכה בחרוזים לאבא ואמא שעיקרה הוא שחיי הנישואין בנויים נדבכים-נדבכים, החל בתשוקה והלהט והמשך דרך החברות האמיצה, ואני מסיים במשפט אופטימי שמשקף את התרוממות הרוח שלי ושל כולם, משהו כמו "לאבא ואמא היקרים, כשהנפש מנצחת את הגוף, בכוח הידידות".

אנחנו חוגגים. אמא חוזרת ומספרת איך יצאה מהביקור אצל הרופא כאילו נולדה מחדש, ולכולנו נדמה שמשהו חדש מתחיל כאן היום, אחרי שנים רעות מאד, שהתחילו עוד לפני מחלתה של אמא.

האוטובוס מגיע, והמבט האוטומטי סורק את מושב הנהג, לא – זה לא אבא. ברור. ככל שאנחנו מתקרבים לרמת השרון, אני מרגיש את המועקה יושבת בגרון, בבית החזה ובכל מקום. אני ממש לא רוצה להגיע לשם, ואני מודע לפחד ממשי ממה שמחכה לי ברחוב דן.

הבית שקט, ומבחוץ אי אפשר לראות שבפנים הולכים חיים שלמים אל סופם, 57 שנה. אני פותח את הדלת ונכנס לסלון האפל. אמא שוכבת כאן במיטה שהבאנו לה מ"יד שרה", אבא, תומר ומירי סביבה. אמא לא בהכרה, היא נושמת בכבדות ועיניה עצומות. ביום שישי האחרון ביקרתי כאן למספר דקות בדרך לבסיס. הבנות נשארו במכונית ונכנסתי לראות אם אמא יכולה לקבל אורחים.  היה יום שמש של סוף הקיץ והמיטה הוצבה במרפסת. ליד מיטתה של אמא ישבה אסנת פז, חברה משכבר, ועיסתה את אמא שהתפנקה ונהנתה. אמא לא רצתה שהבנות תראינה אותה במצב כזה וכששאלתי אותה אם למסור להן משהו, אמרה-שאלה: "איך אפשר למסור להן אהבה?". היום, ימים ספורים אחר כך – אמא כבר לגמרי לא בהכרה, הבית ואווירה כבדה שוררת בו.

תקופת האופוריה של ספטמבר 89 לא ארכה זמן רב מאד ודי מהר התברר שהסרטן כלל לא נבלם, אולי נעצר לאסוף קצת כוחות.  אמא נכנסה שוב למערכת של טיפולים, שהלכו וכילו את כוחותיה. התחילה שנת 1991 ובינתיים פרצה מלחמת המפרץ הראשונה. סקאדים על ישראל, אמא מיטלטת בין סבבי טיפולים בבית חולים מאיר בכפר-סבא, לבין התאוששות בבית.

בשלב מסוים הותקן לה וריד מלאכותי, שאפשר ביצוע חלק מהטיפולים בבית. אבא עבר הכשרה קצרה ולמד להחדיר לוריד המלאכותי את האינפוזיה עם הרעלים שאולי יעשו לה טוב.

אבל המצב לא השתפר ואמא החליטה להפסיק את הטיפולים ולהשקיע את כוחותיה באיכות חיים. היו ימים טובים יותר והיו גם ימים קשים. באחד הבקרים ביקרתי בבית וישבתי בחדר עם אמא. "מה רע לי" היא נהגה לשאול רטורית ברגעים כאלו, "לא כואב לי, אני בחדר שלי ובמיטה שלי, שרק לא יהיה יותר גרוע". אבל מספר דקות אחר כך, כשתופעת הדבקת המעיים שלחה לה סימני כאב, כבר ראיתי, חסר אונים, את אמא מתפתלת מכאבים, ואין מה לעשות.

אמא שוכבת בסלון, הבית אפל ושקט, ובפנים קשה לי לעכל שכאן הולכים ונגמרים חיים שלמים. אמא אינה מפגינה שום קשר עם הסביבה ואנו מתלבטים האם לקחת אותה לבית החולים. מצד אחד בקשתה הברורה של אמא שהיא רוצה למות בבית, ומנגד הפחד שפתאום היא תתחיל לסבול ממשהו שיגרום לה עינויים וידינו תהיינה קצרות מלהושיע. אנו מחליטים להתייעץ עם רופאת המשפחה, אשר מגיעה בצהרים ומשאירה את ההחלטה אצלנו. היא אינה סבורה שאמא תתעורר כלל, ואינה צופה שתחוש סבל כלשהו. אנחנו נשארים עם אמא ועם מנת מורפיום שהרופאה מציידת אותנו בה לכל מקרה. כמה זמן? אנחנו שואלים אותה, והיא אומרת שלא ברור, יכול להיות שעות וימים.

לאט לאט הבית מתחיל להתמלא באנשים. חברים של ההורים שבאים לבקר אותה, אבל בעצם להיפרד. אני נוסע להביא את סבא וסבתא, משימה קשה מאד. שניהם כבויים ושבורים. סבתא אומרת שסבא לפחות יכול לבכות והיא אפילו לא מצליחה להזיל דמעה ומתפוצצת מבפנים. אנו כמעט מגיעים הביתה ואז סבא אומר את מילותיו הראשונות לנסיעה: "היהלום שבכתר, זה מה שהיא" ומתייפח. אין מה להגיד להם, אין ניחומים. אני בולע את דמעותיי וממשיך לנהוג.

אנו נכנסים הביתה. כאן חגגנו בפסח האחרון את ליל הסדר, ובדיוק היכן שמוצבת מיטתה של אמא עכשיו, היא ישבה על כורסא ונראתה תשושה אך מרוצה. רק כמה חודשים אחרי מותה אבא נתן לנו לראות סרט וידאו שהקליט לבקשתה של אמא בחדר השינה אחרי ליל הסדר. אמא שוכבת-יושבת במיטה מדברת ואבא בוכה ומצלם. אמא אומרת בסרט שטוב לה, מעין צוואה אבל לא ממש. גם שם לא מצאתי איזה משהו שחסר, איזה מסר שחיפשתי לקבל מאמא.

סבא וסבתא מנשקים את אמא וקוראים בשמה "דרוריקה". אין תגובה.

הבית ממשיך ומתמלא בחברים ובני משפחה. באים כל אלו שחשובים בחייה של אמא. כולם יושבים במרפסת האחורית ובדרכם אל הבית וממנו עוברים ליד אמא ששוכבת בסלון, בלי כל תגובה, נושמת קצובות ופניה מביעים מאמץ. אנו יושבים לידה לסירוגין ומרטיבים את שפתיה מפעם לפעם. אני מרגיש שיש בתנועת האנשים דרך מיטתה של אמא משהו לא טוב, מן רגע אינטימי שנדרס בכל פעם שמישהו עובר ליד אמא בדרכו למטבח, לשירותים ולכל מקום. בתאום עם אבא אני מבקש מהאורחים לעבור לחזית. כך ייכנס לאמא רק מי שרוצה לבוא אליה ולא כלאחר יד. משום מה זה חשוב לי, ונראה לי שגם אבא רוצה כך.

לילה יורד ורק המשפחה הקרובה נשארת בבית. רוני אומר שלמחרת הוא נוסע ליומיים להדריך טיול בים המלח ואני מעיר לו שיתכן שיאלץ לשנות את תכניותיו. אמא ממשיכה לנשום בכבדות, מדי פעם אנו מרטיבים את שפתיה ולפעמים משהו בשפתיים זז בעת מגע המים. השעה כמעט 11 בלילה ורוני לוקח את סבא וסבתא לביתם, הם נפרדים מאמא וכושלים החוצה. אנו נשארים לבד – אבא וילדיו. מתחילים להתארגן לשינת הלילה ואני אומר שאשתמש בספה בסלון כדי לישון ליד אמא, למרות שלגמרי לא נראה לי שאירדם הלילה. כבר כמעט חצות כשמירי מבחינה שאמא זזה מעט ומניעה את שפתיה. מירי ניגשת עם הכף והמים ומטפטפת מעט מים על שפתיה של אמא. נדמה לי שאני רואה את אמא בולעת את המים ואז הכל נגמר.

אף אחד לא זז. קול הנשימה של אמא נדם ואין תנועה. עיניה של אמא נשארו עצומות והבעתה שלווה יותר. הלסתות שהיו חשוקות רוב הזמן מתרפות, ושקט. אבא ניגש ומניח יד, אני נוגע. זהו. מישהו אומר משהו, וכולנו מתחבקים ובוכים.

כמה סמלי ונוגע ללב – כאילו שאמא חיכתה שכל האנשים ילכו ורק אנחנו נישאר לידה, ורגע לפני שאנחנו מתפזרים לחדרים, ולאחר שמירי משקה אותה במים היא גולשת לה מאתנו בשקט. סיימה את חייה כשכל ילדיה ובעלה מסביב למיטתה.

תם פרק, אך לא נשלם. אמא הייתה הדמות המרכזית במשפחה. רבת גוונים וכשרונות, קשה ורכה כאחד, רבת פנים.

אפשר היה לאהוב אותה ואפשר היה לכעוס עליה – הכל בעוצמה ובלהט, אבל אי אפשר היה להתעלם ממנה. אמא עשתה את הכל בגדול: לחמה בגדול, ניצחה וגם נפלה בגדול. במלחמתה האחרונה הובסה על ידי המחלה, או אולי דווקא הניחה למחלה לנצח בקרב. סבתא וסבא, שהתפרצו לבית למחרת בבוקר בזעקות "איפה דרוריקה", אחרי שרוני העיר אותם וסיפר להם, דעכו במהירות ונגאלו מייסוריהם בהפרש של שנה זה מזה, ואבא השלים את הסאגה הזו כשנפטר בשנת 97, גם הוא מסרטן. תוך 6 שנים איבדנו את ארבעתם.