טיסה באמריקה

אחת הברכות הגדולות שאפשר לברך אדם היא שהמקצוע שלו יהיה גם התחביב שלו.
בורכתי.
מזה 40 שנה הטיסה היא חלק מרכזי מחיי, ובשנים-עשר השנים האחרונות פיתחתי גם את התחביב של טיסה במטוסים קלים.
הכל התחיל כעברתי לטוס בצי 747-400 והתחלתי לשהות בניו יורק. אז הכרתי מדריך טיסה מקומי בשם רוברט קלטי, שהכניס אותי בסוד הטיסה בארצות הברית.

לא סתם קוראים לארה"ב ערש התעופה. נכון שהטיסה המאויישת הראשונה הייתה שם, אבל יותר מכך – הטיסה שם היא תרבות, דרך חיים ותחביב נעים.
אפילו התהליך של המרת רשיון הטייס שלי לרשיון אמריקאי מדגים את זה. בעוד שבמקומות רבים מדובר במהלך מורכב, עתיר הוצאות ומבחנים, בארה"ב התהליך כולו מסתכם ב… מילוי טופס.

ככלל התפישה האמריקאית מניחה שהאדם הוא טוב, אחראי ומתכוון שהדברים יהיו ישרים וטובים. וכך הם מניחים שאם אתה טייס – אז אתה טייס, ואין להם ספק שתעשה את כל הנדרש כדי לטוס בבטחה, אלמנטרי, נכון? … לעומת זאת אם פישלת, חכה למכה משמעותית.

אז הוצאתי רשיון טיס אמריקאי ויחד עם עוד 3 חברים תכננו לחצות את היבשת במטוס פייפר סמינול, דו מנועי.

ההכנות למסע

קיבלתי רישיון טיס אמריקאי בהסתמך על הרשיון הישראלי שלי. כדי להדגים את האבסורד אני מציין שהיה לי רשיון טיס ישראלי קבוצה A (מטוסי בוכנה חד מנועיים) וקבוצה C (סילון וכו) ובעצם לא היה לי רשיון לקבוצה B שהיא מטוסי בוכנה דו מנועיים. עבור האמריקאים זה היה מסובך מדי וקיבלתי רשיון טיס Single and Multi Engine.

כאמור קיבלתי את הרשיון בלי שום מבחן, אבל בית הספר שהשכיר לי את המטוס דרש שאעשה 5 שעות טיסה על המטוס עם מדריך. זה ממש התאים לי כי מעולם לא הטסתי מטוס בוכנה דו מנועי. רוברט השקיע בי מזמנו וממרצו, ובין הטיסות דחף בי את התיאוריה של טיסה בארה"ב לפי כללי ראיה (VFR), זה כבר נושא לפוסט נפרד.

בסיום התהליך עשינו טיסה מסכמת שבה השתתף גם חברי הטוב, הזמר וגם הטייס לשעבר סמיר שוקרי, ורוברט אישר שאני מוכן לצאת לדרך.

טיסה אזרחית בארצות הברית
טיסת ההסמכה לסמינול, מימין רוברט קלטי ובאמצע ידידי סמיר שוקרי (ללא הכינור הפעם)

תכנון הנתיב

בחרנו לטוס בחורף, גם כי … רצינו לטוס כבר והיה חורף וגם כי מזג האוויר לטעמי פחות סוער בארה"ב בחורף. או שיש סופה או שאין. בקיץ מתפתחים תנאי מזג אוויר מקומיים שיכולים להפתיע.

שלושת חבריי למסע הגיעו לארצות הברית כדי להשתתף בכנס שנערך בלאס-וגאס, ולכן התכנית הייתה לטוס מניו יורק לשם, ולהמשיך עם חבר אחר עד לוס-אנג'לס.

רצינו לראות את מפלי הניאגרה, לבקר בחוות הרבעת בקר בוואיומינג, ולראות את הר רושמור מהאוויר. די מהר התברר שהניאגרה ירדה מהפרק בגלל מזג אוויר סוער ולכן תכננו להתחיל את המסע עם רכיב דרומי.

האמת היא שאין צורך בתכנון מיוחד מעבר לכך – פשוט ממריאים וטסים. אין צורך בתכנית טיסה, אין צורך בשום הכנות – דלק ולדרך.

רוברט נבחר להחזיר את המטוס מלוס-אנגלס, ולאורך המסע היה גם היועץ שלי בכל שאלה והתלבטות (יצאתי להרפתקאה הזו בלי יותר מדי ניסיון בטיסה בארה"ב, בדו-מנועי).

מוכנים!

היום הראשון למסע: שישי 20/2/2009

הגענו בטיסת אל על 001 לניו יורק. הייתי אחד הטייסים בצוות טיסה, אבל מכיוון שטיסה כה ארוכה מצריכה צוות כפול, הטסתי את החלק הראשון והלכתי לישון בחלק השני. כך הגעתי לניו יורק רענן ומוכן למשימה.

פתחנו את היום בארוחת בוקר במסעדת בלתזאר המפורסמת בסוהו, ואז נסענו לשדה התעופה ריפאבליק, בלונג איילנד, שם פגשנו את רוברט.

הזכרתי קודם את העובדה שאתה ממש לא צריך להיות מתוכנן הרבה זמן מראש, כשאתה טס בארצות הברית, אבל מתישהו צריכים תכנית…

כמו שחזינו בימים הקודמים באמצעות אתר המטאורולוגיה המצויין (https://www.aviationweather.gov) מזג האוויר באמת לא תמך בטיסה צפונה לניאגרה, ולכן סיכמנו שנתחיל בטיסה מערבה. בשלב זה גם היה לי די ברור שסיכויינו להגיע להר רושמור ולראות בגובה העיניים את פסלי ארבעת הנשיאים מצטמצמים.

בשדה התעופה פגשנו את רוברט ויחד איתו חקרנו את המפה כדי לראות לאיזה כיוון כדאי לטוס.

קצת פרפרים בבטן… זו הפעם הראשונה שאני טס לבד במטוס קל דו מנועי, פעם ראשונה שאני יוצא להרפתקאה כזו. החלטנו על כיוון, כמה מילות תדריך אחרונות – רוברט ליווה אותנו למטוס וצילם אותנו ממריאים.

יום ראשון של הטיול

וכך, אחרי הצהרים, יצאנו לדרך, ארבעה חברים. אני הטייס היחידי, ולידי אורן שיש לו קצת ניסיון בלימוד טיסה.

ממריאים צפונה ופונים דרומה כדי לעקוף את כל שדות ניו יורק מדרום. המטוס די צפוף ולא בנוי לשהייה ארוכה, ולכן אחרי כשעה נחתנו בלנקסטר פנסילבניה (KLNS) לקפה והתמתחות. הדרך לשם הייתה די קופצנית, אז טלפון לרוברט שייעץ לטוס גבוה יותר (ברור – איפה הראש שלי?), קופצים למטוס, מטפסים לגובה 8500 רגל וממשיכים מערבה..

נחתנו לפנות ערב בשדה בפאתי פיטסבורג (Allegheny County – AGC), את המטוס קשרנו אותו מחוץ למרכז המבצעים (FBO), מצאנו מלון נחמד והלכנו לארוחת ערב.

בסוף הסרטון רואים איך נראיתי אחרי היום הארוך הזה, שימו לב לבחירת השיר שמלווה את הסרטון…

יום 2: שבת 21/2/2009

התעוררנו בפאתי פיטסבורג, ארוחת בוקר קלה והגענו לשדה די מוקדם, כולנו בג'ט לג ומוכנים לצאת לדרך.
הפתעה: המטוס, שחנה בחוץ כל הלילה היה מכוסה לגמרי בקרח! נכון, אמנם פברואר וחורף, אבל חשבנו שאם אין שלג אז אין בעיה כזו… הלילה הקר והלחות עשו את שלהם.
כשכזה דבר קורה לך במטוס נוסעים מזמינים את השירות של השדה וזהו. כאן – אנחנו לבד, ובגלל השעה המוקדמת אפילו אין מי שיוכל לייעץ לנו.
יכולנו לחכות כמה שעות עד שהשמש תפשיר את המטוס, אבל למי יש חשק וזמן? אז השגנו סולם וקירצפנו את המטוס.

יוצאים לדרך, בלי הגדרה מדוייקת לאן לטוס – מנמיכים לערוץ נחל כלשהו, ועוברים מפנסילבניה לאוהיו. הצורך בקפה מכניע אותנו ומוצאים את אוניברסיטת אוהיו,  שבה כמובן יש שדה תעופה (KUNI) עם מסלול אחד וטרמינל יפה.

היום השני, אפשר לראות איפה החלטנו לסטות שמאלה

אז נוחתים בשדה הגדול אבל השומם הזה ומגיעים לטרמינל, בו יש קבוצת אנשים חביבים ששותים קפה ואוכלים דונטס, סתם בילוי שבת של המקומיים.

הטרמינל בשדה האוניברסיטה

האופי האמריקאי החביב נעים לנו, ואנחנו מתחילים שיחת חולין. די מהר הם הזמינו אותנו בחביבות רבה להצטרף, ולאחר הקפה המראנו שוב.
ממערב אפשר היה כבר לראות את החזית החורפית שמתקדמת לעברנו. באתר מזג האוויר אפשר היה לראות אותה מתקדמת ולהעריך לאן תגיע. כך הוא מזג האוויר החורפי באיזור הזה.

בתקופה ההיא לא היו מפות על טאבלטים, וכל קטע ניווט הצריך מפה איזורית (Sectional). תחזית מזג האוויר רמזה לנו לטוס קצת יותר דרומה, כדי שאחרי שהחלק העיקרי של הסופה יחלוף, נוכל להמשיך מערבה. אבל לא הצטיידנו במפה דרומית כל כך, וראיתי שאזדקק למפה איזורית נוספת, אז נחתנו בשדה של לקסינגטון (Blue Grass – LEX) ורכשנו מפות.
השדה גדול, ערוצי רדיו רבים – "הרגשתי כמו בבית". הפקח שממנו ביקשנו רשות להניע שאל לאן אנחנו טסים… קצת התבלבלתי.
הכיוון הכללי היה דרום מערב אבל היעד לא היה מאד מוגדר, בעיקר בגלל חזית העננים שההמשיכה לנוע ממערב. מלמלתי לו משהו על יציאה דרומה "בראייה" וזה הניח את דעתו.

מיד אחרי המראה ראיתי את העננים מרחוק והיה לי ברור שהחלק הזה של הטיסה יהיה האחרון לפני שהסופה תאלץ אותנו להמתין. מכיוון שהארץ מרוצפת שדות תעופה, התחלנו להתקדם.

כחצי שעה אחרי ההמראה החלו קפיצות לא נעימות, והיה לנו ברור שזהו זה. לחיצה על כפתור "שדה תעופה קרוב" במכשיר ה GPS ובדיקה בפנקס מה יש בשדות הרבים בסביבה וזהו – שמאלה לשדה הקרוב שנקרא Stuart Powell Field Airport (יש לו עוד שמות) ליד העיר Danville שבקנטאקי.

נחתנו והגענו למועדון, שם ישבה חבורה של גברים, שצפו במשחק בייסבול בטלוויזיה ורוקנו בקבוקי בירה.
הם היו מאד ידידותיים, וכשאמרנו להם שאנחנו מתכננים לשהות בעיר עד מחר בגלל הסופה שמתקרבת הציעו לנו להכניס את המטוס להאנגר כדי שלא יתכסה בקרח (איפה הם היו אתמול?), והזמינו עבורנו על חשבונם (!!!) לימוזינה (ראו בסרטון) כדי לקחת אותנו לעיר.
עד שהרכב יגיע הצטרפנו ללגימה משותפת, עם השאלות הרגילות מהיכן אנחנו וקצת דיבורי מזג אוויר.

לפני שנפרדנו מהם אזר אחד מהם אומץ ושאל אותנו, אם לא אכפת לנו להגיד להם… איפה זה בכלל ישראל…?

עלינו ללימוזינה, הפעם היחידה שבה הייתי במכונית כזו, ונסענו למלון בעיר.

השלג לא איחר להגיע ושמחנו שמצאנו מקום נעים לשהות בו. התחזית אמרה שלמחרת בבוקר מזג האוויר יחלוף אותנו הלאה – מערבה ונוכל להמשיך. זה מה שאני אוהב בחורף האמריקאי: הכל ידוע ומתוכנן…
שניים מהחבורה העדיפו להמשיך בדרך שמרנית יותר, בחברת תעופה, וסיכמנו להפגש בווגאס בעוד שלושה ימים בערך.
אורן ואני המשכנו.

יום 3: יום ראשון 22/2/2018

יצאנו לשדה בבוקר המאוחר, אורן ואני. שני החברים האחרים יצאו לשדה התעופה לתפוס טיסה מערבה, וניפגוש אותם בווגאס.

עדיין ירד שלג אבל הוא היה יחסית קל ולא נערם ובעיקר – הראות הייתה טובה והעננים היו יחסית גבוהים ואפשרו טיסה בטוחה מתחתם.

טסנו נמוך מערבה, וסיכמנו שהיום יהיה יום סגירת הפיגור. לא הוגדרה מטרה, אבל טסנו.

נופי קנטאקי התחלפו עם טיפה מאילינוי (אותם נופים) ואנחנו מתקרבים לחציית המיסיסיפי, מדינת מיזורי.

הנהר הגדול נגלה לעינינו בהפתעה כי אנחנו טסים נמוך, ואנחנו מסיירים מעט לאורכו, חוקרים מגובה נמוך מאד כמה ספינות שמשייטות בזרם וממשיכים.

צריך דלק לגוף וגם למטוס לא יזיק דלק, למרות שיש לנו יותר מחצי מיכל.

בודקים האם אפשר לתדלק ולאכול בשדה Farmington Regional Airport אבל אחרי נחיתה רואים שדלק יש – אוכל אין. ממשיכים בלי לכבות מנועים.

ממשיכים לחפש ורואים בפונקציית "שדה קרוב" את השדה הנקרא KTBN Waynesville-St. Robert Regional Airport-Forney Field בפנקס הקטן שלי כתוב שיש בו דלק בתדלוק עצמי, כמו בתחנת דלק, ושהמגדל אינו מאוייש בסופי שבוע (ואנחנו באמת ביום ראשון) והכי חשוב – יש אוכל.

יאללה – פורני – אנחנו באים.

רואים שדה גדול יחסית, הערב יורד ומדליקים את אורות המסלול על ידי "קליקים" בקשר. מחזה מדליק, תרתי משמע…

אחרי הנחיתה מסיעים לפי השלטים לרחבת החניה ואני מכבה את המנועים ליד מתקן התדלוק.

אדם יוצא מהבנין הסמוך ומברך אותנו לשלום, אנחנו קצת מופתעים שמישהו עובד כאן ביום ראשון אבל הוא אומר לנו שהוא הגיע להשלים קצת עבודת משרד ואם הוא כבר כאן – אז יעזור לנו לתדלק.

קצת שיחות חולין ואני שואל אותו האם יש כאן רכב לשימוש, הוא משיב בטבעיות ש"כן ה-ואן לשימושכם", ומבקש רק שנשאיר את המפתחות על השולחן בסוף השימוש שלנו אם יבוא מישהו בלילה ויזדקק לרכב.

הרכב שקיבלנו ב'פורני'

אני מדגיש: אף אחד לא שאל אותנו מי אנחנו, לא לקח מאיתנו תעודה, קחו מפתחות, השתמשו ברכב ורק תשאירו את המפתחות בסוף כדי שאחרים יוכלו להשתמש ברכב גם… אמריקה!

בהרבה שדות תעופה בארה"ב מקובל שתהיה מכונית לשימוש הנוחתים (Courtesy Car). אתה לא נדרש לשלם על המכונית, לא למלא דלק, וברוב המקרים גם לא שואלים אותך מי אתה. אמריקה…

אבל ההפתעה עוד לפנינו…

לשאלתי היכן אפשר לאכול כאן הוא עונה: "ב BX הכי טוב".

BX – מה זה? אני זוכר שבבסיסי הצבא זה השם של השק"מ, אבל מה הכוונה כאן?

אני שואל שאלה נייטראלית, והמקומי אומר לי שלא כדאי לצאת מהבסיס לעיר, זה די רחוק, אבל אם אנחנו רוצים – אין בעיה…

"בסיס"? אני שואל…

"כן," הוא עונה, "ברוכים הבאים לבסיס הצבא האמריקאי פורט לאונרד ווד שידוע גם כ-פורני"

ועכשיו הוא באמת נראה, בתלבושתו המעט מוזרה, והתספורת המוקפדת, כחייל בצבא היבשה האמריקאי – בסוף השבוע.

אופס… אני חושב… "עשינו כאן איזו חריגה?"

"לא", הוא עונה בטבעיות, "רק אל תעברו את המהירות המותרת בבסיס, יש כאן המון שוטרים צבאיים"

אז אורן ואני, שני ישראלים שנפלו מהשמים לבסיס צבאי אמריקאי ביום ראשון בערב, נוסעים ברכב (צבאי) שקיבלנו מהם, בתוך הבסיס. מסביבנו מסוקי אפאצ'י, מטוסי הרקולס וטנקים. חיילים רצים בצידי הדרך, ואנחנו בדרך לשק"מ, מה הבעיה, ממש כמו בארץ…

תארו לכם מטוס עם שני זרים נוחת בבסיס חיל האוויר "רמון" למשל, בלי הודעה מוקדמת והנוסעים רוצים להגיע לשק"מ.

זה מה שנקרא שדה לשימוש כפול (Dual Use) ולכן הוא גם הופיע בפנקס שלי.

הפתעה 2, פחות נעימה

טלפון מהצבת צוותים שאומרים לי שאני צריך להטיס את הטיסה מניו יורק מחר בלילה. אופס… יש לי 24 שעות לחזור לניו יורק.

זה לא היה בתכנון. אני באמצע היבשת, אמצע הלילה, הטיסה הבאה שלי אמורה להיות רק בעוד שישה ימים, אבל אני לא יכול להתנגד, ואפילו אין עם מי לדבר בארץ, כי שם לפנות בוקר.

השעה כבר כמעט 10 בלילה, ואנחנו מחליטים שהתחנה הבאה שלנו תהיה בשדה גדול שממנו אוכל לטוס לארץ, ושרוברט יהיה בכוננות לזנק לשם כדי להמשיך את המסע.

ממריאים מ"פורני" הידידותי, לא לפני שמשאירים את המפתחות ומתנה קטנה על השולחן, וטסים לקולורדו ספרינגס. משם אוכל לתפוס טיסה לניו יורק מחר בבוקר.

נוחתים בקולורדו ספרינגס אחרי חצות, ואני ממהר להתקשר לארץ. ידידי הטוב ומנהל הצי עידו עונה שפתר עבורי את הבעיה, ומצא טייס שיוכל להטיס במקומי את הטיסה לארץ. הודעתי לרוברט שהוא משוחרר ואנחנו יכולים להמשיך בלב שקט.

אלף מייל, יום ארוך, צונחים למיטה במלון שבשדה. אפשר להמשיך מחר.

יום 4: 23/2/2008

במקור תכננו לטוס לביקור בחוות הרבעת בקר (בקצם בשר קובה יפני), אבל מדובר באיזור הררי מאד, ובתחזית מזג האוויר יש מערבולות.

מטוס הסמינול שלנו לא עתיר כוח, ואני ממש לא מעוניין לחצות את רכס הרי הרוקי ביום שבו מזג האוויר לא מיטבי.

אנחנו מחליטים לוותר על וואיומינג ולטוס דרומה, כדי לחצות את הרוקי'ז בדרום, במקום נמוך יותר, במדינת ניו מקסיקו. כאן גם מוותרים סופית על צפייה בהר ראשמור, יהיה בפעם אחרת.

הר ראשמור - יהיה בפעם אחרת
הר ראשמור – יהיה בפעם אחרת

הנופים של שיפולי הרוקי'ז מקסימים, עיירות קטנות, מאגרי מים וסוג טיסה שמזכיר לי את הגדרתו של טים למונח IFR (שמשמעותו טיסה לפי כללי מכשירים כאשר לא רואים את הקרקע). הרשיון שלי באותה תקופה התיר לי לטוס רק בכללי ראיה (VFR) ועל פיהם אני חייב לראות כל הזמן את הקרקע ולהזדהות על פי המפה.  כשלא רואים באופן ברור את תוואי הקרקע כדי לזהות את מיקומך, אז צריך לטוס על פי המכשירים, אבל על פי טים פשוט עוקבים אחרי הכבישים בגובה נמוך (IFR=I Follow Road).

לאורך הרוקי'ז דרומה

אבל מזג האוויר היה נהדר והמשכנו לאורך הכביש עד ניו מקסיקו ונחתנו באלבוקרקי. הפקח בשדה התעופה לא היה מאד נחמד, ואחרי שהכווין אותי ישירות למסלול התנגשות עם מטוס אחר בסביבת המסלול (ולשמחתי הצלחתי לתמרן ממנו בגלל שבסמינול מותקנת מערכת TCAS) דיבר איתי בעגת טייסים מקומית, למרות שאני בטוח שהבין לפי המבטא שלי בקשר שאני לא מקומי. שם למדתי את המונחים Clear for the option וגם Go to the numbers (טוס ישר לתחילת המסלול).

שכרנו רכב, כי כי כאן אין רכבים חינם ונסענו לטייל בעיר. די משעממת, יש להודות.

במול המקומי רכשתי סוף-סוף מזוודת טרולי, עד כאן התנהלתי עם שקית ניילון כי המזוודה הגדולה שלי לא התאימה לשימוש בסמינול. על תקרת המסעדה שבה אכלנו אפשר היה לראות עולם הפוך, נסו להבין את זה לפי הסרטון…

מאלבוקרקי יצאנו מערבה, נופים אחרים של מדבר עם מישורים אינסופיים. טסנו מערבה והתפעלנו מהנוף. בשלב זה כבר התרגלתי לקבל מבקרי הטיסה Flight Following שזה שירות התנדבותי שבו אם הבקר פנוי הוא שומר עלינו ונותן לנו התרעות על מטוסים בסביבה ועוד מידע.

הנוף מדהים ושונה מאד משיפולי ההרים. פני השטח גבוהים מעל פני הים, והנוף די מדברי, שכבות של סלע בצבעים שונים נגלות לעינינו כשאנחנו מנמיכים.

שכבות של סלע – מערבה מאלבוקרקי

באיזשהו שלב הנמכנו לגובה נמוך, וכשנעלמנו לבקר הטיסה מהמסך הוא חיפש אותנו עד שעלינו שוב לגובה שאיפשר לו לראות אותנו.

היום הרביעי – קולורדו עד הקניון

עשינו סיבוב יפה מעל המכתש שיצר מטאוריט ליד פלאגסטף באריזונה, ובגשם שהתחיל לרדת המשכנו צפונה אל גראנד קניון.

פני השטח מתרוממים, ואנחנו עוברים מעל העיר סדונה שאותה נבקר מחר, וממשיכים צפונה.

על הקרקע שרידי שלג, וגשם ממשיך לרדת, אבל העננים גבוהים יחסית ומאפשרים טיסה בטוחה.

בדרך צפונה לגראנד קניון

ממערב השמש מתחילה לשקוע ובתזמון מושלם אנחנו נוחתים בשדה התעופה של הפארק הלאומי גראנד קניון עם השקיעה המדהימה.

כיבינו את מנועי המטוס והשארנו אותו בחוץ, מישהו מנחש מה ראינו בבוקר?

ערב בגראנד קניון, מלון נחמד בעיירה, אבל היינו עייפים מכדי להנות מהסביבה, וגם ירד גשם, אז הלכנו לישון.

יום 5: 24/2/2009

מתעוררים במלון שליד הגראנד קניון, ויוצאים לשדה.

הפתעה… שוב קרח על המטוס. בעצם למה לא? סתם התרשלנו, אפשר היה להחנות אותו בהאנגר בלילה. אבל הפעם לא צריך לקרצף את המטוס, ותמורת כמה דולרים גוררים לנו את המטוס להאנגר המחומם, ואחרי 20 דקות הכל מפשיר.

Deicing

מעל הגראנד קניון יש נתיב טיסה מוסדר. בניגוד לרוב המדינה בה אתה טס פחות או יותר איך שבא לך, הצפיפות האווירית מעל הקניון גרמה ליצירת מסדרון טיסה מוסדר ורק בו מותר לטוס מעל הקניון הענק (למתעמקים – הנה קישור לחוק, לפחות מה שהיה כשטסנו שם).

מתחת לפרוזדור זה, כמו נחיל זבובים, מסתובבים מסוקים רבים ומטוסי תיירות שאותם ראינו בשדה התעופה. אנחנו ממריאים, נכנסים לנתיב המוסדר ומסיירים מעל. הטייס האוטומטי נכנס לפעולה ואנחנו מתמכרים להתבוננות בנוף עוצר הנשימה. יום יפהפה, אין כמעט עננים, ראות בלתי מוגבלת. מספרים שנפוליאון בחר את המפקדים שלו לפי כמות המזל שלהם… היו לנו טונות של מזל.

הסרטון לא מראה את הכל, אבל… זה מה שיש.

משם ממשיכים דרומה לעיירה סדונה שבאריזונה, מעליה עברנו אתמול בדרכנו צפונה. הדרך עוברת באיזור מישורי שגורם לי לרדת לטיסה נמוכה מעל מרחבים מושלגים ויערות, וככל שמתקרבים לסדונה נגמר החורף ומגיעים לאיזור חמים וקצת מדברי.

האיזור כולו צבוע בצבעי גרניט אדמדמים, והעיר נמצאת בעמק שמוקף הרים מכל צדדיו. הייתי שם שנים קודם בנסיעה, והפעם הגענו מהאוויר.

השדה (KSEZ) נמצא על הר, מזכיר קצת את מצדה, או נושאת מטוסים, ואורן מנחית אותנו בהשגחתי.

אנחנו מסיירים קצת בעיר היפה. הצבע האדום מתבטא גם בבניה והאיזור כולו מקסים. מזג האוויר נהדר ואנחנו מוכנים להמשך הדרך – לאס וגאס.

שני החברים שנטשו אותנו ביום השני כבר שם, ואנחנו קובעים איתם פגישה בשדה התעופה, אם יהיה להם חשק, ולנו כוח, ניקח אותם לסיבוב.

איזור הגראנד קניון המערבי לא פחות מרשים מהגראנד קניון הידוע, אלא שאינו מתוייר כל כך, והעיקר – אין מגבלות לטוס בו. באיזורים הנקיקיים של נהר הקולורדו אני לא טס נמוך מחשש לזרמי אוויר מסוכנים, והנוף מלמעלה שוב עוצר נשימה (אני יודע שאני חוזר על עצמי, פשוט אין לי די סופרלטיבים כדי לתאר את הנוף).

ערוץ נחל הקולורדו – או גראנד קניון מערב.

גם מלמעלה נראה נהר הקולורדו במלוא עוצמתו, מצלמים מלמעלה ואז טסים בתוך הנקיק. אין תמונות להוכחה מהטיסה הנמוכה, הייתי מרוכז מדי…

נהר הקולורדו – היינו שם גם בגובה נמוך יותר…

ממשיכים ללאס-וגאס, ושני החברים ממתינים לנו בשדה התעופה הנדרסון (Henderson Executive Airport). יוצאים לסיבוב מעל לייק-מיד, ועוברים מעל סכר הובר הענק.

סכר הובר

המפה מסמנת שיש מנחת בשם Temple Bar ולידו יש מסעדה או סוג של באר. אנחנו מתקשרים אליהם מהמטוס והם אומרים לנו שזה פתוח, ובמרחק הליכה מהמנחת, אז נוחתים.

היום החמישי כולל (בצהוב) הסיבוב באגם מיד
היום החמישי כולל הסיבוב באגם מיד

נוחתים בעליה, המטוס נעצר די מהר ואני מסיע אותו למעלה, שם יש חניה מאולתרת.

זה מנחת פשוט ושומם, אין בו מטוסים, לא אנשים – אמצע שום מקום. דחפנו אבנים מתחת לגלגלי המטוס ויצאנו לדרך, אלא שאחרי כקילומטר נשברנו… הטלפונים ללא קליטה, יום חם, נראה מיותר.

מנחת טמפל באר, לבאר עצמו לא הגענו, ואני מראה את חוסר שביעות רצוני...

המראנו בחזרה, הפעם בירידה – ישר אל מעל האגם.

מחפשים את הבאר… לא היינו מאד רחוקים אבל אין חרטות – ממשיכים בטיסה קצרה לווגאס – ולנוח.

בערב חוגגים את סיום המסע, שהסתיים עבור שלושה מהחברים בסטייקית "מורטון'ס". למרות המוניטין הנהדר של רשת המסעדות, שוב לא מצליחים להביא לי סטייק מדיום-רייר ואני נאלץ לשלוח את המלצר למקצה שיפורים, בפעם השלישית במסע… החיים קשים.

סיבוב קצר בעיר המדהימה, אני שם בפעם הראשונה בחיי, והולכים לישון.

יום 6: 25/2/2009

סיפור ההיכרות שלי עם טים ולסקו הוא נושא לסיפור אחר, אבל בקצרה – טים, חבר יקר שלי, שגר בסאלט לייק סיטי וטייס בחברת דלתא, ביקש להצטרף להרפתקאה והתייצב בבוקר אצלנו במלון.

אנחנו ממריאים יחדיו, וטסים לעבר סאן דייגו. נופי המדבר של נבאדה מתחילים לפנות את מקומם לאיזורי ירק, ולקראת האוקייאנוס אנחנו חווים את תופעת ה"גלי הרים" (Mountain Waves) – שיכולה להיות קטלנית, וגבתה לא מעט קורבנות, אבל אנחנו מגיעים מוכנים ובעיקר טסים גבוה מאד כדי לא להיות באיזור הסכנה.

אנחנו מתקרבים לנחיתה ליד סאן דייגו, בעיר לה-מסה, קליפורניה וזה הזמן לסיפור נוסף…


חבר נוסף שלי, חנן, גר ליד סאן דייגו, ואנחנו נוסעים להפתיע אותו. חנן ואני למדנו יחד בבית הספר התיכון בגבעתיים, ולאחר נתק של שנים שנבע ממעברו של חנן לארה"ב חידשנו את הקשר ואנחנו מתראים ככל האפשר. איך הופענו, יפעת ואני בהפתעה לחתונתם של חנן וטניה בסאן דייגו, זה גם סיפור לפעם אחרת…

טים וחנן הכירו זה את זה דרך ההיכרות איתי, ויחד עם טניה, רעייתו של חנן נרקמת המזימה: טניה מספרת לחנן שזכתה בהגרלה במקום העבודה שלה בשיעור טיסה, ומכיוון שאין לה עניין בכך, חנן מתבקש להיות בשעה 14:00 בשדה התעופה על שם דיזי גילספי, שליד ביתם ולפגוש מדריך טיסה בשם טים ג'ונס.

חנן התמים, שאינו חושד בכלום מגיע לשדה ומחפש את טים ג'ונס… טים שיושב מאחורי עיתון גדול מתגלה לעיניו, וכשהם מגיעים למטוס, גם אני מתגלה.


אחרי שנרגענו מההתרגשות, שאלתי את חנן אם הוא רוצה סיבוב, וחנן, שבא מוכן לשיעור טיסה, הסכים בשמחה.

המראנו וטסנו לסיבוב סביב סאן דייגו, ונחתנו בשדה התעופה רמונה לתה קר וסיפורים מהדרך… בדרך חזרה הגענו לחוף, ושם רשמית הכרזנו על השלמת ה"חוף לחוף". קצת תמרוני טיסה לא שגרתיים שלי מעל ביתו של חבר משותף (יובל) הביאו את חנן לתחושה רעה, וביום וחצי שנשארנו שם הוא היה רוב הזמן די גמור… סליחה חנני, אם שכחתי להתנצל…

בעצם המסע הושלם, אבל רק יום רביעי בשבוע, ואת המטוס צריך להשאיר ביום שישי בשדה ליד לוס אנג'לס, אז נשארנו להתארח אצל חנן (או מה שנשאר ממנו) וטניה, שלא הפסיקה להתגלגל מצחוק על המתיחה המוצלחת.

היום השישי - הצפון הוא ימינה
היום השישי – המפה לא מוצפנת, הצפון הוא ימינה

יום 7: 26/2/2009

חנן היה די גמור, אבל בכל זאת הלך לעבודה, טים ואני נשארנו בבית.

טים ואני חולקים את אהבת הטיסה, ולמרות שהגענו ממקומות שונים, במובנים שונים, הרי שהטיסה עבורנו היא ממש סם חיים.

לכן אין ספק שהחיבור של טים + אלון + מטוס ומזג אוויר טוב יכול להביא רק לתוצאה אחת…

יום של טיסות בסביבה, הקפות עבור טים בשדה שבו היינו אתמול, רמונה, והתרגעות.

הנה הסרטון:

יום 8: 27/2/2009

זהו… יום שישי, בדיוק שבוע אחרי שיצאנו לדרך, הגיע הזמן לקטע הטיסה האחרון של המסע.

נפרדים מחנן בשדה התעופה וממריאים.

הדרך צפונה ללוס-אנג'לס מכוסה בחלקה בערפל או עננות נמוכה, ואנחנו שומרים על עצמנו באמצעות ה GPS ותוואי שטח שבולטים מהעננים.

בניגוד לכל המסע, כאן המרחב האווירי מצומצם ומוגבל בגלל שדות תעופה אזרחיים וצבאיים לרוב (טופ גאן האמריקאי נמצא שם), וטים מתעמק במפות כדי שנסיים את המסע ללא פגע וללא תלונה.

מטוס שעובר לידנו, כנראה הרבה פחות מוטרד מהחוקים ואנחנו רואים אותו מתרחק לכיוון איזור שדה התעופה של סאן דייגו. אנחנו בקשר עם בקרת הטיסה האיזורית שטועים וחושבים שאנחנו המטוס החורג, ובקשר נשמע הטקסט המאיים: "רשום בבקשה מספר טלפון והתקשר אלי אחרי נחיתה"…

לא טוב.

טים, אשר על הקשר מפנה את תשומת ליבו של בקר הטיסה למטוס שנמצא מערבית לנו, ולאחר מספר תהליכי זיהוי, מבין הבקר שאנחנו נמצאים מחוץ לאיזור הפיקוח והסכנה חולפת.

היום השמיני - סיום
היום השמיני – סיום

לקראת לוס אנג'לס אנחנו מנמיכים ומתמרנים כדי שלא להכנס לאיזור הסואן של השדה הבינלאומי ונוחתים בשדה סמוך, הות'ורן (Hawthorne Municipal – HHR).

תם ונשלם.

שבוע של טיסות, נופים, אנשים, טבע, מקומות. חוויה לכל החיים.

הרגשת סיפוק מהשלמת המסע המאתגר בהצלחה, מעורבת בצער שכל זה נגמר. אבל כל סיום הוא התחלה חדשה, נכון?

משאירים את המטוס, ונפרדים.

כל המסע
כל המסע