להיות טייס בחברת תעופה כבוגר תעופה צבאית

פנחס פרג האבא של טייס בחברת תעופה
עם אבא

בשיחה האחרונה שהייתה לי עם אבי ז״ל, כשהייתי עדיין בצבא, הוא שאל אותי אם אני מתכוון לעבור להיות טייס אל על אחרי השחרור. הייתי אז כארבע שנים לפני סיום שירות קבע ארוך והתשובה שלי הייתה מאד ברורה: אין סיכוי! הסברתי לו שעבודה משעממת של טייס בחברת תעופה לא תתאים לי.

אבא היה כל חייו נהג אוטובוס בחברת דן. הוא מאד אהב את עבודתו, והערכתי אותו על כך, בעיקר לאור התחושה שלי שעבודה כזו עלולה להיות סיוט. אני זוכר שכשכתבתי על עבודתם של הורי, כחלק מעבודה בבית הספר היסודי, הסבירה לי אמא את היקף האחריות של הסעת 50 נוסעים, כשכל טעות שלו עלולה לגרום לאסון. עדיין, ידעתי ששיגרת היום של נהג אוטובוס, ובעצם כל עבודה שגרתית, כמו להיות טייס בחברת תעופה ממש לא תתאים לי.

שש שנים אחרי השיחה ההיא, וארבע שנים אחרי פרישתי מהצבא, מצאתי את עצמי עוזב את עבודתי המעניינת והמאתגרת בתעשייה האווירית, ומצטרף לקורס הטייסים של אל על. החברים בטייסת הבטיחו לי שיהיו חיים נהדרים, והסכמתי לוותר על עבודה מעניינת. ההבטחה שלהם התגשמה, לגמרי, והטעות שלי בדבר עבודה משעממת התבררה מהר מאד.

טייס בחברת תעופה קודם נהג אוטובוס
טייס בחברת תעופה – אבל קודם נהג אוטובוס

עבור טייס קרב, בוודאי מי שטס כל הזמן במטוס חד מושבי, רובן ב F-16 הטיסה הכי נדושה ומשעממת היא טיסת העברה. בניגוד לכל הטיסות האחרות שבהן אתה ממריא לביצוע משימה, ונוחת אחרי שביצעת את המשימה, כאן אחרי ההמראה אין שום משימה. סתם טיסה. לכן לא פלא שחשבתי שמקצוע טייס בחברת תעופה, שבעצם עושה רק ״טיסות העברה״, הוא עבודה משעממת.

כטייס בצבא יצא לי לא מעט להטיס מטוסי תובלה קלים כמו ססנה 206 ו״טרינידד״ למשימות תובלה. תורנות כזו נחשבה לעול בין הטייסים, אבל אני (בסוד) דווקא נהניתי ממנה, ולכן אספתי לא מעט שעות במטוסים קלים. כשהתקבלתי להיות טייס אל על, חשבתי שעבודה שעיקרה טיסה ישרה ורגועה בנתיבים, תהיה עבורי דומה. עוד טעות!

ממש לא כמו טייס בחברת תעופה
טיסת תובלה ב"טרינידד" – ממש לא כמו טייס בחברת תעופה

הפוך גוטה, הפוך!!!

די מהר, עוד בתקופת הלימודים על מטוס 737, הבנתי שכל התפישה של טיסה במטוסי נוסעים של חברת תעופה היא פשוט הפוכה מזו של מטוסים צבאיים.

ההתעמקות בכל היבט של הטיסה היתה עבורי הלם תרבות. קוראים רשימות תיוג (צ׳קליסטים) מהכתוב, כולל צקליסט של שורה אחת??? בחיל האוויר היו לומדים הכל בעל פה, כולל ״אדומים״ – נהלי חירום אדומים, שכאן הם נעשים בקריאה, למעט קומץ קטן של פעולות שחובה לעשותן בעל-פה בשל חשיבותן.

תדריך לפני כל המראה ולפני כל נחיתה, מדהים. כטייס מטוס חד מושבי, לא היה את מי לתדרך… ובטח כשאתה מזנק משינה בכוננות יירוט, ופותח מבער להמראה תוך 4 דקות וקצת. בחברת תעופה מתדרכים כל הזמן, כל המראה ולפני כל נחיתה.

השינוי המנטלי הנדרש מטייס צבאי, ולדעתי לא רק טייס קרב, במעבר להיות טייס בחברת תעופה הוא דרמטי, ובודאי משמעותי הרבה יותר מהמאמץ ללמוד הטסת מטוס חדש.

למה המעבר להיות טייס בחברת תעופה כל כך קשה?

עם התקדמותי בחברה, למדתי שגם טייסי תובלה צבאיים התקשו לעיתים לעשות את המעבר להיות טייס בחברת תעופה וחלקם ממש נתקעו בדרך. אחת הסיבות לכך, לדעתי, היא באופן בו ממיינים, מכשירים, מעריכים ובוחנים טייסים בצבא. כמדריך בטייסת מיון (כל כך מזמן, זה מביך לחשוב מתי זה היה, אבל הדרכתי על פייפר) חיפשנו את אלו המשימתיים (דבקים במשימה), התחרותיים, תוקפנים במידה מסויימת, יודעים לאלתר (יש מי שיגידו שקצת תחמנות לא מזיקה) אינדיבידואליסטים. אפשר להסכים שאוסף התכונות הזה, שכנראה יתאים מאד לטייס קרב, הוא ההיפך הגמור ממה שנדרש מטייס כדי להיות טייס בחברת תעופה ובודאי מקברניט.

התוצאה של התפישה ההפוכה הזו ברורה. אפשר לקרוא סטטיסטיקות ולראות עד כמה הטיסה בחברות תעופה נעשתה בטוחה. אין אף אמצעי תחבורה אחר, כולל הליכה ברגל, שמציג נתונים מדהימים כמו התעופה המסחרית. אבל על זה, במאמר אחר.

עכשיו אני טייס בחברת תעופה

ארבע עשרה שנים אחרי שהתקבלתי לחברת אל על והפכתי טייס בחברת תעופה אני עדיין נהנה מכל טיסה. זה ברור שהזריחה מעל האלפים, שקיעה מהממת על קו האופק של ניו יורק או עננים בצורות שונות עושים את המשרד שלנו לבעל הנוף המדהים ביותר, אבל אני נהנה גם מטיסות מעייפות באישון לילה, שיוט ארוך מעל ים, בלי נוף ובודאי כאשר יש אתגר כזה או אחר – מזג אוויר שמחייב התייחסות או יעד שלא ביקרתי בו קודם.

הנוף של המשרד של טייס בחברת תעופה
מונט בלאן – הנוף מהמשרד שלנו

עבורי להיות טייס בחברת תעופה זו עבודה מדהימה, שמשלבת הטסה (קצת, מה לעשות), ניהול ועבודה עם אנשים בכלל. חלום.

ובעצם סגרתי מעגל: גם אני, כמו אבא, נוהג את האנשים ממקום למקום – ונהנה מזה.

טייס בחברת תעופה, כמו אבא
טייס בחברת תעופה, כמו אבא